מגפה קשה פרצה באוסטראה, עירו של רבי שמואל-אליעזר הלוי אידליש, המהרש"א. הרב ובית-דינו גזרו על הציבור יום תפילה ותענית ועוררו את העם לשוב בתשובה. נוסף על כך קרא המרא-דאתרא (=רב המקום) למי מהתושבים אשר ידוע להם על דבר-מה הדורש תיקון, לבוא ולגלות את אוזניו על כך.

באוסטראה התגורר יהודי שקט ומסוגר, שחי את חייו בשולי החברה. האיש הדיר את רגליו בקביעות מבית-הכנסת ומעולם לא נראה מתפלל עם הציבור. עד כה לא יוחסה לכך חשיבות מיוחדת, אך עתה, נוכח בקשת הרב, החליטו שניים מתושבי העיר להתחקות על האיש ומעשיו.

כעבור כמה ימים הבחינו כי הלה נוהג לעזוב בחצות הלילה את ביתו ולצאת אל מחוץ לעיר. עקבו אחריו עד היער שהקיף את העיר, ושם נעלם מעיניהם. השניים חזרו על עקבותיהם כשבליבם מתבסס חשד כי האיש משתייך לחבורת שודדים.

למחרת התייצבו לפני הרב ושיתפוהו בחשדם. "הלילה אצטרף גם אני אליכם ונעקוב אחריו פעם נוספת", הפתיעם הרב.

גם בלילה הבא חזר המחזה ונשנה. לקראת חצות יצא האיש מביתו ופנה לעבר היער, ונבלע שם בסבך העצים. "נלך אחריו", לחש הרב. פסעו השלושה בעקבות האיש. הוא נכנס פנימה, לעבי היער, עד שהגיע לקרחת-יער קטנה. שם עצר, התיישב על סלע והדליק נר. אחר-כך הוציא מכיסו סידור והחל לקרוא 'תיקון חצות' בהתרגשות גדולה.

שעה ארוכה עמדו השלושה במרחק כמה מטרים מן האיש והקשיבו פעורי-פה לתפילתו. לפתע פרץ האיש בבכי שהמס את ליבם. אך דבר אחר הפליאם יותר מכול – נדמה היה להם כי אל קולו הצטרף פתאום קול נוסף!

"ברור שלא מדובר בשודד-דרכים אלא באיש מורם מעם", מלמל הרב, "אך מי הוא בעל הקול הנוסף ששמענו?".

בצאת האיש מן היער הפתיעוהו השלושה. "התנהגותך עוררה את חשדם של כמה מתושבי העיר ועל-כן נאלצנו לתהות על קנקנך", פנה אליו הרב, כמתנצל. "עתה אנו יודעים שלא היה מקום לחשוד בך. אך אמור-נא, של מי הקול השני ששמענו?".

האיש נראה נבוך מהשאלה וניכר בעליל כי לולא כבוד התורה לא היה משיב עליה. "זה זמן רב נוהג אני להתאבל על חורבן בית-תפארתנו", אמר. "נראה שהדבר הסב נחת-רוח במרומים ועל-כן זכיתי שבכל לילה יצטרף לקינתי גם הנביא ירמיהו, שחזה וחווה את מוראות החורבן".

הביטו בו השלושה בהשתאות. "אם זכית לכך, מדוע אפוא אינך מברר את סיבת המגפה בעירנו?", שאלו הרב. בתוך כך הוסיף ושאל: "ומלבד זאת, מדוע לעולם אינך בא להתפלל עם הציבור?!".

"מחר אבוא לתפילת שחרית ואענה על שתי השאלות גם יחד", ענה האיש ופנה לביתו.

למחרת בבוקר לא גרע הרב את עיניו מפתח בית-הכנסת. הוא ציפה לבואו של האיש, שאך אמש נתגלה לו כצדיק נסתר. התפילה החלה בזמנה אולם הלה בושש לבוא. באמצע 'פסוקי דזמרה' הופיע מעוטר בטלית ובתפילין.

לפתע פתאום נשמע רחש בקהל ופחד בלתי-מובן נפל על הנוכחים. המתפללים שניסו להביט באיש, שנעמד בפינה והחל להתפלל בדבקות, בלא שחש בנעשה סביבו, התמלאו חרדה ונאלצו להסיר ממנו את מבטם. כמה מהם אף יצאו אל מחוץ לבית-הכנסת, כדי להרגיע את קצב פעימות ליבם.

לאחר התפילה חלץ האיש את תפיליו וקיפל את טליתו. או-אז שב להיראות כהרגלו – אדם מן השורה. "כעת נוספה עוד פליאה על שתי פליאותיי אמש", אמר לו הרב, "מה גרם לפחד שהפילה הופעתך על המתפללים?!".

הישיר האיש מבט אל הרב ואמר: "תורתנו הקדושה אומרת, 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'; ופירש רבי אליעזר הגדול, 'אלו תפילין שבראש'. סגולתן של התפילין אפוא היא להטיל על רואיהן פחד ומורא. זו סיבת הפחד שנפל על המתפללים בראותם אותי מעוטר בתפילין".

"הלוא גם אני מניח תפילין מדי יום?!", תמה הרב.

"אכן, אולם אני נזהר תמיד שלא לדבר שום דיבור של חולין בעוד התפילין על ראשי וזרועי. נוהג אני בתפילין בכבוד הראוי, ועל-כן נשתמרה בהן קדושתן. ואילו שאר המתפללים, אמנם יוצאים הם ידי חובת המצווה, אך מכיוון שהם מקילים ראש בתפילין ובקדושתן, בטלה מהן סגולתן זו".

הקשיב הרב ושמעו גם יתר הנוכחים את דברי האיש שהוסיף ואמר: "משום כך גם נמנעתי מלבוא אל בית-הכנסת – שכן האנשים אינם נזהרים די הצורך בכבוד המקום, שקדושתו גדולה ונוראה. לא רציתי להיכשל גם אני בשיחת חולין בבית-הכנסת, במיוחד לא בשעה שהתפילין עליי". כעבור רגע של שתיקה הוסיף: "ליבי אומר לי, כי אם יתוקן עניין חמור זה – תיעצר המגפה".