שאלה נוספת בלתי-פתורה להם היא, שאלת האצת או האטת הזמן. האם "זרימה" זו ניתנת לשליטה? בינתיים מציעים הפיזיקאים לשאלה זו תשובה חיובית, אך תיאורטית לחלוטין. אין בנמצא היום המכשור שמסוגל לייצר את דרגות האנרגיה העצומות הנדרשות על מנת להוכיח את התיאוריות במציאות ניסיונית.

למדע אין, כאמור, הוכחות בינתיים, אך לתורת החסידות דווקא יש. מהות הזמן בכלל ואפשרות האצת הזמן בפרט מבוארות היטב בספרי חסידות חב"ד, ומפאת קוצר היריעה לא ניכנס לכך. אך ברובד המעשי – איך בפועל מאיצים את הזמן – הרי לפניכם פטנט מוכח, שגם כאשר לחלוטין לא ברור איך הוא עובד – דבר אחד בטוח: הוא אכן עובד.

אין בכוונתנו להיכנס לשטח-המחיה המיוחד השמור לצדיקים בלבד – כקפיצת הדרך (קיפול המרחב) או נבואה (ראייה שקופה של העתיד); טכניקות הנקראות בלשון-הקודש: אותות ומופתים. כוונתנו לטכניקה הנמצאת בשטח-המחיה הפתוח לאנשים רגילים מן השורה.

והיא: כל אחד מאתנו מסוגל להאיץ את הזמן הנדרש לו ללימוד נושא עיוני או להבשלת תהליכים רגשיים. עניינים הדורשים, כידוע, את הזמן שלהם. הזמן הזה יכול להתכווץ פי-אלף (!) על-ידי פעולה פשוטה ביותר: עשיית טובה (גשמית או רוחנית) ליהודי אחר. מה שנקרא – חסד. "על ידי זה", מבטיח מייסד חסידות חב"ד – אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי, "נעשים מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה". כלומר: הזמן שיידרש לך ללמוד או לקבל רגשית משהו, יתקצר פי-אלף. כלומר: התמודדות לימודית או רגשית שאמורה לארוך אלף שעות – תתקצר לשעה אחת.

גמילות-חסדים היא גם אחד הערוצים המרכזים למימוש מה שמתאר הנביא זכריה: "אני ה' בעתה – אחישנה". ייעוד הרומז להאצה אלוקית (אחישנה) של התקופה בה אנו חיים היום – עת טרןם-הגאולה.

הרבי מכנה עת מיוחדת זו: "זמן השיא" ("העכסטע צייט", בלשון המקורית באידיש). זמן בו כל רגע יקר ומסוגל להאצת בזק לקראת הגאולה – "ממש, ממש, ממש!", כלשונו.