בשנותיה הראשונות של חסידות חב"ד בארצות הברית, היה החסיד הרב ישראל ג'ייקובסון ז"ל אחד מחשובי העסקנים. הוא גם עמד בראש ארגון אגודת חסידי חב"ד.

בשנת תרצ"ז (1937) הוא נסע מארצות הברית, לבקר אצל הרבי הריי"צ נ"ע, הרבי הקודם מליובאוויטש. שהי' באותם שנים באירופה. בין השאר דיבר אתו הרבי על הבדלים בסגנון הדיבור שהי' אצל אדמו"רי חב"ד, כשנתנו הוראות לחסידים.  וכך אמר לו: סבי (האדמו"ר רבי שמואל, הרבי המהר"ש נ"ע) היה רגיל לצוות. אבי (האדמו"ר רבי שלום דובער, הרבי הרש"ב נ"ע) היה רגיל לומר. ואני אומר באופן שנראה לי. אבל יהיה הסגנון אשר יהיה, תמיד צריך לציית.

ברבות השנים זכה הרב ישראל ג'ייקובסון להיות גם מחסידיו של הרבי מליובאוויטש הנוכחי. ואז הוסיף הרב ישראל ואמר (בהמשך לתיאור סגנון דיבורם של האדמו"רים): "והרבי שלנו רק מציע…"

✿

אחד מ 13 יסודות האמונה הוא, שהתורה היא נצחית בכל מקום ובכל זמן, ולעולם היא לא תהיה מוחלפת.

ולכן ברור איפוא, שאין שינוי מדור לדור במהות ההוראות הנמסרות לחסידים. אולם הסגנון וה'עטיפה' בהחלט משתנים. כל דור מקבל את הדברים בסגנון המתאים לו.

מדוע, אכן, יש צורך בשינוי זה ?

אפשר לתת לכך ביאורים שונים. ניתן להסביר שזה כתוצאה מחולשת הדורות. ולאידך אפשר גם לראות בזה, הכנה לתקופת הגאולה, שאז בכלל לא יהיה צורך לתת ציווים והוראות, שהרי יקוימו דברי הנביא" וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת ה'  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם".

כך או כך, כשעוסקים במתן הוראות – דהיינו בחינוך, ברור לנו כיום שהצלחה בזה תלויה במידה רבה באופן, אם זה נעשה בהגשה נעימה  וב'עטיפה' מתאימה. אי אפשר להסתפק רק במהות.

✿

אנו נמצאים עתה בעיצומם של ימי ה'חנוכה'. החג נקרא בשם זה, משום שאחרי הניצחון על היוונים, היה צריך לחנוך מחדש את העבודה בבית המקדש.

למעשה, גם כשהתחילו בעבודת הקרבנות במזבח בפעם הראשונה, בעת הקמת המשכן במדבר, נקראו אותם ימים בשם 'ימי חנוכת המזבח'. היו אלו שנים עשר ימים, שבהם בכל יום  הקריב נשיא שבט אחר קורבן מיוחד.

מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן, המכונה אדמו"ר הזקן, מביא במאמריו כמה פעמים, 'מתכון מצליח' לחינוך ילדים. את המתכון הזה למדים מהפעולות שייחדו את ימי 'חנוכת המזבח' או לחילופין מייחודו של 'חג החנוכה'.

כאמור, שכאשר התחילו את העבודה במזבח בפעם הראשונה, הקריבו עליו הנשיאים קרבנות, הם הביאו קורבנות מיוחדים ולא שגרתיים הן בכמות והן באיכות.  כמו-כן כאשר החשמונאים חנכו מחדש את העבודה במקדש, היה זה מתוך מסירות נפש בצורה מעוררת השתאות, המעטים והחלשים לחמו וניצחו את הרבים והחזקים.

זו גם הסיבה שבכל יום מימי החנוכה קוראים בתורה את פרשת קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח.

זהו המתכון שעל פיו צריך לנהוג גם בעבודת החינוך וההדרכה:

שלמה המלך אומר 'חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ'. כשרוצים ללמד נער ולהדריכו בדרך הנכונה, צריך דבר ראשון לחנכו ! החינוך יצליח כשיהיה קורבן (לשון קירוב), כלומר התקרבות פנימית של המחנך לנפשו של המחונך, להיכנס לעולמו, לנסות לחוות את מה שהוא חווה, ולתת לו המון אמפתיה.  זה יתבטא גם במתנות, ובעיקר בהמון מילים טובות ומעודדות שנותנים לו בדרך כלל בתחילת החינוך, וכך 'גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה'

✿

בשנים עברו היה, אולי, מספיק שהשקיעו ב'התקרבות' פנימית למחונך, בתחילת דרכו ממש. וזה כבר נתן לו כוח להמשיך בדרך היישר כל חייו.

אך צריך לזכור שאנו נמצאים בתקופה שונה.

בתקופה שלנו יש שפע  עצום של גירויים חיצוניים, ואם תרצו, הפרעות שונות, הגורמים שוב ושוב להיסח הדעת של המחונכים. יוצא אם כך, שכל יום נחשב כהתחלה חדשה… המחייב את המחנך שוב ושוב להשקיע בהתקרבות פנימית וייחס חם ומיוחד.

בדור שלנו, לא ניתן לצוות, ולא לומר, כל שאפשר זה ל'הציע', אך לעשות זאת בעטיפה כ"כ מושכת, לרפד בהמון קירבה ואהבה. כך ורק כך ניתן יהיה להצליח בהשקעה החינוכית ולראות פרי טוב בעמלו.

✿

ה'מתכון' הנ"ל הוא עתיק יומין:

מסופר בתלמוד, שרב האמורא הגיע לעיר שלא ירדו בה גשמים וראה שהציבור הם שלחו את אחד המתפללים להיות שליח ציבור לעמוד לפני התיבה. הלה רק הוציא מפיו את המילים 'משיב הרוח' ומיד נשבה רוח, וכשאמר 'מוריד הגשם' מיד ירד גשם.

רב התפעל מכך ושאל את האיש מה מעשיו? הוא סיפר שהוא מלמד תינוקות ומלמד את ילדי העשירים וילדי העניים ללא שום אפליות. והוסיף ואמר, שיש לו בריכת דגים בחצר, וכאשר הוא מבחין בילד שלא רוצה ללמוד, הוא משחד אותו ומעניק לו אפשרות לשחק בדגים וכך מפייס אותו וגורם לו לחזור ללמוד.

אמנם מתכון עתיק יומין, אך לא 'פג תוקפו' גם בימינו, ההיפך… הוא, כאמור, נהיה נחוץ והכרחי לשימוש פי כמה.

חנוכה שמח ושבת שלום

הרב ברוך וילהלם, בית חב"ד נהריה