יהודי עשיר ונכבד, בנה בית מיוחד להכנסת אורחים וקיבל את האורחים בצורה מופלאה.
כל מי שהגיע למקום הי' יכול להתעכב שם ככל אשר יחפוץ, לאכול ולשתות ממיטב המאכלים והמשקאות. וכאשר עזב היה מקבל מבעל הבית סכום כספי להוצאות הדרך.
אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מייסד חסידות חב"ד, באחת מנסיעותיו נכנס ללון באותה אכסניה.
כשהבחין בעל הבית בהדרת פניו ובהנהגתו המיוחדת, הבין שהוא רב גדול ומופלא וביקש לשוחח עמו ביחידות.
כשהיה עימו ביחידות שפך בעל האכסניה את ליבו: "אני משקיע מאמצים רבים כדי לעזור לעניים ולנזקקים, אבל אני מרגיש שהדברים לא נעשים באמת ! יתכן וכל מעשיי הם רק כדי לקבל כבוד והערכה מכל הסובבים אותי. מה ערך לכל מעשיי הטובים כאשר הדבר אינו נעשה באמת" ?
הרבי שקע בהרהורים ולבסוף אמר: "אבל העני נעשה שבע באמת…"
♦
בפרשתנו כתוב: "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן … לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ … כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ"
הנטייה הטבעית של יהודים להירתם לעזרה ולפתוח את היד למתן צדקה – היא מסימני האופי של האומה.
רואים זאת ב"גדול" בלחימה האחרונה שחווינו ועדיין חוווים בגבול הדרום.
חכמינו אומרים, שגמילות-חסדים היא אחד משלושת הסימנים שמאפיינים את בני העם היהודי. ואכן, אנו רואים כי תכונה זו של צדקה ועשיית חסד באה לידי ביטוי בולט אצל העם היהודי.
מה יש בה במצווה המיוחדת הזו ? מה בעצם עושים בנתינת צדקה ?
בנתינת הצדקה יכולים להיות שני כיוונים:
האחד – פשוט קשה לי לראות בסבלו של השני, לכן אני נותן לו צדקה. ואז בעצם אני דואג לעצמי… או התפיסה היהודית, האמיתית והפנימית שכספו של אדם אינו שלו, אלא הוא בבחינת פיקדון שהופקד בידו על-ידי הקב"ה.
אחת הדרכים שבאמצעותן הקדוש ברוך הוא מפרנס את הבריות, היא על-ידי שהוא נותן לאנשים מסוימים יותר כסף, כדי שהם יפרנסו את הנזקקים. כך רוצה הקב"ה לזכות את הבריות במצוות הצדקה, שכן היה יכול להעביר ישירות את הכסף לידי הנזקקים.
זו גם המשמעות הטמונה במילה 'צדקה'. איננו אומרים 'חסד', 'טובה', 'רחמנות' – אלא 'צדקה', מלשון צדק. כאשר אדם נותן צדקה אין הוא עושה 'טובות' ואינו נוהג לפנים-משורת-הדין. הוא נוהג כאדם ישר והגון, שמעביר את הפיקדונות שמפקידים בידו ליעדם. הוא יודע שהכסף שברשותו ניתן לו מאת הבורא כדי שיעשה בו מצוות ומעשים טובים, וזאת הוא עושה. זה הצדק, זה מה שהוא צריך לעשות.
♦
בתקופה שבה אנו חיים, תקופת רדיפת המותרות ותאוות-הממון – אין ערוך לחשיבותה של מצות הצדקה: המצווה לתת לאחרים, לוותר על האנוכיות ועל טיפוח החומרנות האישית למען הזולת.
זו מצוה שבה מוצא ביטוי חזק הצורך הבסיסי להעדיף את הרוח על החומר, את הנפש על הגוף, את הערכים על התאוות האישיות. זו מצוה המחנכת את האדם להתחשב בזולת ואף לוותר על שלו למען צרכי הזולת.
יש בזה נקודה נוספת: אנו רואים כי האדם נקשר לכספו אפילו מבחינה נפשית. אדם עלול להרגיש, כי נטילת כספו ממנו, כמוה כנטילת חייו. זאת, משום שבכסף זה הוא השקיע את כל נפשו ואת כל עמלו, או משום זה הוא יכול לקנות ולרכוש את כל אשר נפשו חומדת.
לכן חשוב כל כך להתרגל לתת צדקה. בנתינת צדקה אנו מרגילים את עצמנו לתת את נפשנו למען הדברים שבהם אנו מאמינים. כאשר האדם נותן חלק מכספו למטרות צדקה – הוא נותן בכך את נפשו.
ולחידוד הענין מצאתי כתוב בספרי הקדמונים שכאשר נתבונן בחילופי אותיות בשיטת: א"ת ב"ש * נבחין שאותיות צ'ד'ק'ה' ישארו אותיות צ'ד'ק'ה'….
דהיינו שצדקה אחת גורמת ומביאה צדקה נוספת וכך גורמת למלא את העולם בצדק !
יהודי מאמין, כי הצדקה היא גם הכלי שעל-ידו זוכים ליותר ברכה והצלחה. כשהיהודי מוכיח במעשיו שהוא נוהג בכסף שניתן לו ב'צדק' ומעביר אותו ליעדיו האמיתיים, נותן לו הקב"ה עוד ועוד מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה. ועל-כן, אם תרצו – הצדקה היא ההשקעה היעילה, הבטוחה והרווחית ביותר.
♦
אין גם דבר המשמח את הנפש כמו ההרגשה, שבכספנו נעשים מעשים טובים: ילדים לומדים תורה, באה הקלה לסבלם של חולים, מוארות עיניה של משפחה במצוקה וכדומה. הצדקה פותחת לפנינו מעגל אין-סופי של מעשי-חסד. על-כן יש להשתדל להרבות במתן הצדקה, להקפיד שבכל בית תימצא קופת צדקה (וכדאי שלכל ילד וילדה תהיה קופת-צדקה משלהם).
הצדקה גם מקרבת את הגאולה ועל-כן חיונית במיוחד בימים האלה, כשאנו מבקשים לתקן את סיבת הגלות ולזרז את ביאת משיח-צדקנו.
שבת שלום
הרב ברוך וילהלם
* שיטת א"ת ב"ש (כמובא בספרי הקבלה): שהאות הראשונה א' מתחלפת באות האחרונה ת' והאות השנייה ב' מתחלפת באות ש' וכך הלאה…
