כאב השכול הוא בלתי נתפס והאמונה בה' הופכת בלתי מובנת מאליה. אך דווקא כשהכל חשוך ונראה לא מובן – עלינו להיאחז באמונה ובידיעה שהנשמות של יקירנו נמצאות במקום טוב ומביטות עלינו משם. כיצד מתמודדים בלי היקרים לנו? • זווית מטלטלת לכאב השכול
גם רופאים מדגישים, שאדם זקוק לעיסוק (אף כי – לא מעבר לכוחותיו), אבל להיות הולך בטל, זה מאוד לא טוב גם לבריאות הגוף, [לכן] הנני סבור שלא זו בלבד שהרופא יסכים שישאר במקומו הנוכחי ויחזיק במשרה באופן קל יותר, אלא גם ייעץ לו לעשות בדיוק כך • הרבי כותב
כאשר אדם מתייגע. כשהוא מושיט את ידו למטרה, גם כשזה כרוך במאמץ, ונראה בלתי אפשרי להשגה, מובטח לו שהתוצאה תהיה כה מפתיעה, עד שירגיש שזו בעצם מציאה! ההצלחה תהיה הרבה הרבה מעבר להשקעה והיגיעה.
מבחוץ נראה שהכל טוב, חברות. משפחה, לימודים, אבל בנפש שלי פשוט קשה לי וכואב. ואני מרגישה שאף אחד לא מבין… יש לך דרך לעזור לי?
נטייתם הטבעית של בני-אדם היא לא להבליג על פגיעה בהם, אלא לנטור ולנקום ולהשיב לפוגע כגמולו. יהודי מצווה להתגבר על טבעו זה ואף יותר מכך, מצופה ממנו להשיב לזולתו טובה תחת רעה. זה היעד ! אין ספק כי זוהי דרישה גבוהה מאוד, האם היא מציאותית בכלל ?
דווקא בשל היותנו העם המוסרי בעולם, שמוסריותו נשענת על תורת אמת ואלוקים חיים, עלינו לרדוף עד חרמה ולכלות את מבקשי רעתנו ולא לנהוג במוסריות מזויפת שמתחשבת בשיקולים פוליטיים ומדיניים ומקריבה חיי יהודים על מזבח של מוסריות מעוותת. הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון בשיעור מרטיט ומאלף על גאון יעקב הנדרש מאתנו בימים אלו..
הקול היחיד שנשמע היה רשרוש הפתקה שבידי הרבי. ר' מענדל עומד מול הקודש, מביט בבושת פנים בעיניו הזכו?ת של הצדיק. פתאום הרים הרבי את עיניו, הביט בר' מענדל ושאל: "ומה שלום חנוך?"
מכתב מהרבי מליובאוויטש, על הגדרתם של המצוות שניתנו מהבורא, והרלוונטיות המלאה שלהם לחיינו היום ובכל הדורות..
לעיתים אנחנו עומדים מתוסכלים ומיואשים מול ילד שההתנהגות שלו פוגעת או מזיקה למשפחה שלנו. ניסינו לדבר ולשכנע, נתנוּ עונשים ופרסים, אבל השינוי מזערי ואיטי ולא מחזיק מעמד לאורך זמן. הילד פשוט לא משתף פעולה. מה עושים?
ישנו כלי חינוכי חשוב שמהווה את הבסיס ליכולת שלנו להשפיע על המשפחה שלנו. על הילדים שלנו.
