על הפרק

בחודש זה יש לנו שני תאריכים היסטוריים, שאפילו שבוע לא מבדיל ביניהם, אולם משמעותם המהותית וההיסטורית שונה בתכלית. י"ב תמוז הוא יום שמחה וגאולה ואילו י"ז בתמוז מסמל תאריך טראגי של חורבן ופורענות..

כאותו בן מלך שמאז שאביו גרשו מביתו וכל שאיפתו ורצונו לחזור לבית המלוכה – אז יפתרו כל בעיותיו, כך הגלות היא שורש לכל הצרות העוברות על עמנו ולכן כל חפצנו ותפילותנו מתרכזות בצפייה לביאת המשיח ובנין בית-המקדש.

האחדות האמיתית היא דווקא כאשר כל קבוצה שומרת על ייחודיותה ואינה מתערה בקבוצה השנייה; אולם, אם הקבוצות לא ישמרו על ייחודיותן, אזי הדבר יגרום לתוצאות שליליות והפסדים לשני הצדדים

שיעור מאלף נוכל ללמוד מפרשת המרגלים ומחלוקת קורח. יש הטוענים שהעיקר הוא הלב היהודי והאמונה, ויש החושבים שהעיקר לקיים מצוות ולא משנה הכוונה. עלינו לדעת כי שני הדברים מהווים יחד את תכלית המטרה : כשם שיש להתמיד בקיום המצוות במעשה בפועל, כך יש לדאוג שהמעשים יהיו זכים וטהורים, כי "מצוה בלא כונה כגוף בלא נשמה".

שמאל, ימין, קואליציה, אופוזיציה, מפלגות ורסיסי מפלגות. דומה שאין גבול ליכולת הפירוד והמחלוקת. לרבים יש תחושה שהתופעה בולטת דווקא בעם היהודי, כמו סיפור הבדיחה שפגישת שני יהודים גוררת אחריה שלוש דעות.. האם נוכל להגיע אי-פעם לתחושה ומצב דומה, לאחדות כל הפלגים והזרמים בעם ישראל? האם יש סיכוי שכל הקצוות יתאחדו ויהפכו לגוש אחד?

איך קורה שיהודי שומר תורה ומצוות, דבק באמונתו בבורא העולם, ובכל אופן לפעמים הוא עובר עבירה?

כששואלים הורים, מה יוצא לילדיהם משתים-עשרה שנות הלימוד בבית-הספר? התשובה מן-הסתם תהיה: "הם לומדים להיות בני-אדם ורוכשים כלים לחיות בעולם האנושי". בדיוק כך יש להשיב על השאלה לשם-מה לומדים בישיבות: "כדי להיות יהודים וכדי לרכוש כלים לחיות בעולם המושגים של היהדות.

כולם מדברים על "אחדות", כולם רוצים "אחדות" , כולם מתפללים שתהיה "אחדות" – בעם ישראל, אהבה שבין אדם לזולתו, התחשבות בשני והבנה והשתתפות בצער. זה האידיאל, אתה שומע זאת ממושבניק מזוקן ומנהג האוטובוס, מפקידי הבנק ועד עקרות הבית. כולם, קטון כגדול, צועקים ומשוועים לאחדות – אך זו ממאנת לבא. רבים הם השואלים למה? איך אפשר להביא אחדות לעם ישראל?!