עם ישראל, לאחר ארבעים שנות נדודים ותלאות, עומד על סף הכניסה אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל, כאשר שנים עשר נבחרי העם, ראשי שבטי ישראל, מבקשים ונשלחים לתור ולרגל את הארץ המובטחת, ולהביא נתוני אמת על הארץ ויושביה. רובם שבים למשה ולעם ישראל, עם מסקנות שלילות ביותר "לא נוכל לעלות . . כי חזק הוא ממנו", ובהמשך לכך, "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו", וטענת בנ"י כלפי משה ואהרן – "למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב?!".
מפרשי המקרא מבארים, כי כאשר המרגלים באים ואומרים "ארץ אוכלת יושביה היא", הם בעצם אומרים: 'זו מדינה נורמאלית, זו ארץ ככל הארצות. אם במשך ארבעים בשנים האחרונות הורגלנו לכך שפרנסתנו מזומנת מן השמים, כאשר המן הונח לפתח אוהלינו מידי בוקר, בגדינו גדלו עימנו וכל עצמיותינו הונח רק בעניינים רוחניים הרי דעו לכם כי ארץ ישראל יתכן שזו ארץ נפלאה, אבל עדיין – אנשים נולדים בה, אנשים מתים בה, יש בה מלחמות, יש בה קרבות, יש בה דברים קשים, יש בה חקלאות, צריך לעבוד – ובתוך כל זה, אנחנו נאבד את האישיות שלנו. אם כן, טוב לנו להישאר במדבר, למה ללכת לארץ ישראל ולאבד את העצמיות שלנו?'
מנגד, משה מתעמת עם המרגלים, לא משום שהוא רוצה לעשות את כל עם ישראל ל"פלאחים" עובדי אדמה, אלא מטעם פנימי הרבה יותר. משה רואה את החיים בתוך עולם החומר כאתגר, הוא מתייחס לכך כאל מטרה שיש לשאוף אליה, למרות הבעיות והקשיים הכרוכים בכך.
למעשה, טענת המרגלים היא היא בעצם טענתם של המלאכים, בעת שעלה משה רבנו למרום לקבל את התורה. כדברי המדרש: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו? אמר להם: לקבל את התורה בא. אמרו לפניו: חמדה גנוזה, שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?!… תנה הודך על השמים! אמר הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה. אמר לפניו, ריבונו של עולם מתיירא אני, שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי והחזר להן תשובה… אמר לפניו: ריבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אמר להן [משה למלאכים]: האם למצרים ירדתם? האם לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?! מה עוד כתב בה: " זכור את יום השבת לקדשו". האם אתם עושים מלאכה, שאתם צריכים לשבות ממנה?!… "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב". קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו לקדוש ברוך הוא".
זו אם-כן, מעלת האדם על המלאכים. יתרונו הוא בכך שהוא נמצא בתוך העולם, עם המצוקות והקשיים, ולמרות זאת מצליח. דווקא הניגודיות שלו, העובדה שהוא בנוי משתי מהויות, היא שנותנת לו את היכולת לעלות גבוה יותר וליישם את הכוונה האלוקית בבריאה.
גופי התורה קשורים בעולם החומרי. בין אם עוסקים בתפילין ובין אם עוסקים בשור שנגח את הפרה – התורה עוסקת כמעט כל הזמן בחומר. והסיבה לכך היא שיש בחומר מעלה רבה ומשמעות עצומה.
עד לא לפני הרבה זמן, התפיסה המדעית הייתה שיש שתי מערכות נפרדות בעולם. מערכת אחת הקשורה בחומר ומערכת שנייה קשורה באנרגיה, בכוח. היום ישנה הסכמה מוחלטת, שחומר ואנרגיה הם צדדים שונים של אותו דבר. הוא החוק המכונה "שימור החומר והאנרגיה", ואף קיימת נוסחה האומרת מה היחס בין החומר והאנרגיה. לדבריהם, בתוך חפץ חומרי אחד יש מספיק אנרגיה כדי לשרוף את כל העולם.
נמצא כי למרות שיש לאנרגיה מעלות שונות – בכל זאת בחומר הכול הרבה יותר מרוכז. אמנם החומר פחות ניתן לשליטה משום שיש לו משיכה מצד עצמו, אך העוצמה הטמונה בו גדולה מהעוצמה של הרוח.
כוונתם של המרגלים ברצונם להישאר במדבר נבעה מרצונם להמשיך בחיי הקדושה של המדבר, שם היו מנותקים מטרדות העולם ומדאגות הפרנסה. הם חששו, שכניסת העם לארץ- ישראל והצורך להתחיל בחרישה ובזריעה ובשאר העיסוקים הנדרשים שם – יפגעו בדבקותם בה', ולכן העדיפו להישאר במדבר. אך זאת הייתה טעותם, כי כוונות רוחניות נעלות וטהורות ככל שיהיו אינן מגלות קדושה ה' בעולם, ללא קיום מצוות מעשיות בפועל ובגשמיות דווקא.