"ראיתי בחלומי את אבא", אמר הצדיק לאחיו באותו בוקר.
"גם אני", השיב אחיו, משתומם.
"הוא היה עטוף בטלית נאה, ועטרה של זהב עליה", הוסיף הראשון לתאר, ואחיו הנהן בראשו: גם הוא חלם בדיוק כך. "ואבא אמר", השלים, "שעלינו לנסוע לעיר יאנובה שבליטא".
האחים הקדושים רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי, שניהם מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש, הבינו כי אם אביהם, רבי ליפא, נתגלה לשניהם בחלום – אות הוא מן השמים. הם יצאו ליאנובה, מתוך כוונה להתפצל שם כפי שהורה להם אביהם: רבי אלימלך יתארח בביתו של הרב ואילו רבי זושא יעשה את השבת בביתו של פייבל הסנדלר.
בהיותם בדרך תהו השניים מדוע לא זכו מעודם לפגוש אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים החיים בעולם. והלוא רבי נחום מצ'רנוביל ורבי לייב שרה'ס פוגשים אותם פעמים רבות.
בבואם ליאנובה שמו הצדיקים את פעמיהם לבית המדרש. השמש בירכם לשלום והניח בידו של רבי אלימלך פתק ובו נכתב כי בשבת יסעד על שולחנו של הרב. לרבי זושא לא נתן דבר. "בליל שבת אומר לך לאן תלך", אמר לו.
מחצית מן החלום התממשה – חשבו השניים בליבם. רבי זושא סבר שעליו לאתר בעצמו את הסנדלר. הוא החל לשאול את המתפללים על פייבל הסנדלר, אולם איש לא הכירוֹ. רק לאחר זמן פגש זקן מופלג, וזה הושיט יד גרומה לעבר האופק ואמר: "צא מן העיר, יש שם בקתה ושם מתגורר סנדלר ושמו פייבל".
הלך רבי זושא לעבר הבקתה וראה שם את אשתו של הסנדלר. "מבקש אני לסעוד על שולחנכם בשבת", אמר. "אינני זקוק להרבה אוכל".
הבעת תמיהה עלתה על פני האישה. "גם לנו אין מה לאכול", אמרה בעצב, "אבל המתן לבעלי".
כעבור זמן חזר בעל הבית. הוא נראה אדם גס ומגושם, לבוש מעיל איכרים. "מה?!", פנה אל האורח בטון נרגן, "לא מצאת לך מקום אחר להתארח בו? הלוא אין ברשותי די מזון בעבור משפחתי!".
"אתן לך כמה פרוטות שיש עמי", השיב רבי זושא. "קנה בהן חלות ודג מלוח. אסתפק בכך".
בעל הבית התרצה. "בתנאי אחד", סינן, "שלא תאריך בזמירות השבת, שכן אנחנו עייפים מאוד".
רבי זושא הסכים, אף שבתוך ליבו התלבט. אולי אין זה פייבל הסנדלר שאליו התכוון אביו? בכל-זאת נשאר בבית הרעוע, בתקווה שבמהלך השבת יתבהרו העניינים.
סעודת השבת נערכה במהירות. האיש וילדיו אכלו את הסעודה הדלה בחטף ושרו את זמירות השבת בחופזה. כשסיימו, הציע בעל הבית לאורח לישון על ספסל ליד התנור. בבוקר התלווה רבי זושא למארחו בדרכו לבית הכנסת של הסנדלרים. גם שם התנהלה התפילה במהירות רבה. בשובם הביתה ישבו שוב לסעודה זריזה, בלי זמירות ובלי דברי תורה. איזו שבת היא זו?! הרהר רבי זושא בכאב.
אחר הצהריים נעלם בעל הבית מעיני רבי זושא. "היכן אביך?", שאל את הבן הקטן. "בעליית הגג", השיב הילד.
טיפס רבי זושא בסולם המוביל לעליית הגג, הציץ פנימה ונרתע לאחוריו. חבורת זקנים, הדורי פנים, ישבה סביב שולחן והגתה בתורה. בהם היה גם פייבל, שפניו השתנו עכשיו לבלי הכר.
"אם כבר עלית לכאן, היכנס", אמרו הזקנים לרבי זושא.
רבי זושא נכנס לעליית הגג והקשיב לזקנים, שעסקו בסודות התורה. עולם חדש נגלה לפניו, וכל מאווייו היו לשמוע עוד ועוד. "אל תגלה לאיש מה ששמעת פה", הזהירו הזקנים.
כשחזר רבי זושא ונפגש עם אחיו, הבחין רבי אלימלך כי פניו של אחיו קורנות באור מיוחד. בתחילה נצר רבי זושא את לשונו, נאמן לאזהרת הצדיקים, אולם לאחר הפצרותיו של אחיו ציטט באוזניו כמה מן הרעיונות הנשגבים ששמע. התלהבות גדולה אחזה בשני האחים, והם יצאו בריקוד שמח.
בלילה פנו השניים לאכסניה ושכבו לישון על הספסלים שליד התנור. פתאום נשמעה המולה: הפריץ מזמושטט בא לאכסניה. בעל הבית מיהר להציע לו חדר מהודר, וכשהבחין הלה בשני האחים הישנים על ספסלים אמר: "אינני מסוגל לראותם ישנים כך. אנא הציעו להם מיטות בחדרי".
בבוקר פרץ הפריץ בזעקות: "גנבו את שעוני!". בהלה אחזה באכסניה. משרתי הפריץ החלו בחיפושים, וגם בעל האכסניה נבוך.
"הוא הגנב!", הצביע הפריץ לעבר רבי זושא. "חלילה וחס!", הזדעק הצדיק, "לא נגעתי בשעונך!". תחנוניו לא הועילו. משרתי הפריץ החלו להכותו, ואז נמצא השעון על מיטת הפריץ. הביט רבי זושא בפריץ, ולפתע זיהה אותו: הלוא זה פייבל הסנדלר! כעבור כמה רגעים נעלמו ה'פריץ' ופמלייתו.
"הוכיתי כדי להסיר ממני את הקטרוג על שחלקתי עמך את הסודות ששמעתי בשבת", אמר רבי זושא לאחיו, "אולם הכול היה כדאי כדי להיות שעה אחת במחיצת הצדיקים הנסתרים".
(על-פי 'סיפורי חסידים באר יעקב חיים')
