לכל אדם יש טבע אוטומטי של דפוסי התנהגות. האחד למשל נוטה באופן אוטומטי לברוח/להעלם בזמן מריבה, והשני נוטה למשל, ללגלג ולהיות ציני. על מנת שנוכל להצליח לעשות שינוי באותם דפוסים אוטומטים, אנו מוכרחים בשלב הראשון, לזהות את הדפוסים שלנו. להיות מודעים. בעזרת המודעות, אפשר יהיה בעז"ה למצוא את הדרך לשינוי. לעומת זאת, אם לא נהייה מודעים ורק "נזרום" עם הרגש ועם ההתנהגות "שבא לנו" לעשות באותו הרגע, השינוי סביר להניח, יהיה בלתי אפשרי.

החלק הראשון של המאמר על מריבות בזוגיות עורר תגובות מגוונות, כאשר חלק מהן טענו פחות או יותר את אותה הטענה: "מה שאת כותבת נכון בזמן של ויכוח או דיון, אבל מה עושים בזמן של סערת רגשות? שם אני כבר מאבד שליטה ולא באמת יכול להתנהג כמו שכתבת".

ראשית, אני מאוד מבינה את המציאות המתוארת, שבזמן מריבה קשה יותר לפעול מתוך שיקול דעת ובחירה. אבל– זה רק קשה יותר. זה לא בלתי אפשרי. זה אפשרי! אם נעבוד על כך, לפני כן. לשם כך, כמו שכתבתי למעלה, אנו מוכרחים להיות מודעים לעצמנו ולהתנהגותנו. איך אני מתנהג/ת ומגיב/ה בזמן מריבה? האם ההתנהגות שלי כיום, חיובית או מזיקה לזוגיות? מה אני יכול/ה לשנות בכדי שהמריבות שלנו יהיו "נעימות" וטובות יותר? חשוב להתבונן (בזמן נינוח) על אפשרויות להתנהגויות חלופיות וחיוביות יותר. אם למשל אני מזהה שבזמן מריבה אני נוהג לטרוק את הדלת ולצאת מהבית, ואני מבין שזה מזיק ולא נכון, אני יכול כעת לנסות ולחשוב על תגובה אחרת. למשל, בפעם הבאה שבא לי לטרוק את הדלת וללכת, פשוט אגיד: "ממש קשה לי עכשיו, אני צריך רגע לעצמי". זה כבר הרבה יותר טוב. או אם למשל אני מזהה שבזמן מריבה או כעס אני נוהג/ת להגיד מילות גנאי שמזיקים ופוגעים בבן/בת זוגי ובזוגיות בכלל, אני יכול/ה כבר כעת לחשוב על דרך אחרת, טובה יותר לבטא את הכעס שלי.

ועוד דבר קטן בהמשך לכך. אנחנו חייבים ללמוד ולהסכים לקחת אחריות. אי אפשר להמשיך ולומר: "הייתי בסערת רגשות, מה אני אעשה?!", או "ככה אני כשאני כועס, זה לא נשלט". אז זהו. שיש מה לעשות. אם אנחנו כבר נשואים, זה אומר שאנחנו כבר מספיק גדולים ובוגרים בשביל לקחת אחריות על ההתנהגות שלנו. או אפילו בשביל לנסות. "הייתי בסערת רגשות" זה אינו תירוץ מקובל (כשהוא קבוע).

וכמה מילים על הילדים שלנו:

רצוי מאוד שהילדים יישארו מחוץ לסיפור. גם בשיאו של הריב הסוער, לא מומלץ לערב את הילדים. אחד המקרים הנפוצים הוא השימוש בילד כדוור להעברת מסרים: "לך תגיד לאבא, שאמא לא מדברת איתו!". והאבא מדוור בחזרה: "תגיד לאמא שזה לא מענין אותי, כי נמאס לי כבר מההתנהגות שלה". וכך הלאה… יתכן כי ילדנו אוהבים לשחק במרוץ שליחים, אבל ממש לא במשחק הזה. לא במריבה בין אבא ואמא. בואו נשאיר אותם בחוץ. זה באמת לא בריא להם.

ועוד דבר על הילדים, אם יצא והילדים היו חשופים למריבה, חשוב שהם גם יהיו מודעים לפיוס. תגידו אחד לשני כמה מילים טובות, תביעו חום זה לזו, לידם. שהם יראו שאמנם אפשר לריב, אבל חשוב מזה, הוא הפיוס. שיחושו שאנחנו עדיין אוהבים, מכבדים ומפרגנים.

ולסיום, עוד עניין שחשוב להזכיר. כלומר, לא להזכיר. גירושין. לא פעם בזמן מריבה, מרוב כעס ולעיתים גם מתוך רצון לחדד לצד השני את המצוקה שלנו, אנו מתחילים לאיים. "יאללה, תלך לרבנות, ודי!"  או "תאמיני לי, בא לי להתגרש ממך!". באמת שזה מאוד מזיק לנפנף שוב ושוב באיום הגירושין. זה פוגע בביטחון הזוגי, ובתחושת הנאמנות זה לזו. ויותר מכך, גם אחרי שהמריבה מסתיימת, יש מילים שנשארות לנו בראש, וממשיכות ליצור ריחוק, גם שהמציאות כבר נרגעה. וחבל. זה בסדר לריב- אבל בואו ננסה להשאיר את האיומים הללו, בצד.

כוחה של אהבה

"על כל פשעים תכסה האהבה", כך כתב שלמה המלך. ככל שנשקיע בחיזוק האהבה בנינו, כך נצליח לצמצם מראש את תדירות המריבות ואת עוצמתן. האהבה נותנת לנו כוח לוותר, "לדלג", לפייס. ולראות את הטוב. התמידו בחיזוק והעצמת האהבה. זהו  כלי העזר הגדול ביותר, וזה כאמור הצורך שמסתתר (לרוב) מאחורי הכל. 

מוזמנים להגיב ולשאול.

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מרצה ומנחת קבוצות. מנהלת מרכז  "אוצרות פנימיים" . לתגובות: otsarpnimi@gmail.com

רוצים לחזק את הזוגיות? להעצים את האהבה? להבין יותר, להרגיש ולהתחבר האחד לשני?

סדנא ייחודית לזוגיות צומחת- ההזדמנות שלכם לשינוי מהותי בזוגיות! לפרטים לחצו כאן.