"הוא לא עולה לכיתה א'…"- הבן שלי??
הבוקר עברתי התמודדות רגשית ואימהית שלימדה אותי הרבה על עצמי ועם החיים. הגננת של בני היקר הנמצא בגן חובה הזמינה אותי לשיחה, וזה היה המסר המרכזי: "הבן שלך לא יוכל לעלות לכיתה א'…".

האמת שכבר לפני זמן מה הרגשתי שמנסים לרמוז לי משהו, אך היום זה היה הכי אמיתי וישיר. 'זה לא סוף העולם…" אמרתי לעצמי.  אך בכל זאת הרגשתי שכאב גדול מציף אותי. הגעתי הביתה, ואפילו כמה דמעות הצליחו לרדת…

יום שלם הסתובבתי עם מחשבות ותחושות מבולבלת, ובערב החלטתי לפנות לעצמי זמן, להתבונן פנימה ולברר מדוע זה כל כך קשה לי. הסיבות למען האמת, לא ממש מעוררות השראה, אך הם העלו לי הרבה תובנות על עצמי ועל העולם שאנו חיים בו. הנה הן לפניכם:

ראשית באמת כאב לי עליו. איזו מין הרגשה זאת שכל החברים עולים לכיתה א' ואילו רק אתה נשאר בגן? ובכלל, הוא מדבר כל כך הרבה על ביה"ס, ועכשיו מה נגיד לו?… אני לא רוצה שהוא יתאכזב או ירגיש חריג ושונה.
 
שנית, עם אודה על האמת, חשבתי על עצמי: 'איך יכול להיות שלבן שלי יש קושי לעלות לכיתה א'? ' איך ייתכן שהבן שלי לא בשל? לא נעים להודות, אבל מה שהפריע לי- היה הכבוד שלי…
 
שלישית, התחלתי להרגיש אשמה. שוב נזכרתי בעובדה כי גילינו שיש לו בעיית ראיה בגיל מאוחר, ואולי הפער שלו הוא באשמתי… ובכלל  אולי יכולתי לעשות יותר בכדי לסייע לו? חשבתי על כל מה שלא עשיתי מספיק…
 
עוד יותר היה לי קשה כיוון שחשתי שאף אחד לא מבין ממה אני עושה עניין "אז הוא יישאר עוד שנה, מה זה משנה בכלל?".  אני דווקא חשבתי על כך שממילא הוא מהגדולים בשנתון, ועכשיו הוא יהיה ממש ממש ענק יותר מכולם.
 
ובכל זאת הרגשתי שיש אמת בדברים שנאמרו לי- ובקיצור הגיע הזמן לעשות סדר בתוכי, לברר ולהתמודד גם עם זה בצורה נכונה, אמונית וחיובית.
 
אז הכנתי לעצמי כוס תה ויצאתי למרפסת לחשוב.
 
מה שהכי הפריע לי, זו המחשבה האנוכית שלי. "איך ייתכן שהילד שלי…". מה אני חושבת על עצמי? ואז הבנתי.
 
קודם כל הוא בכלל לא שלי. לא שלי הכוונה שהוא אינו רכוש שלי- הוא בן של ה'! הוא נשמה מיוחדת שה' הפקיד בידי לגדל, לטפח, לחנך להעניק ולאהוב. וממילא התפקיד שלי הוא לחשוב- עליו. מה נכון עבורו. מה יקדם אותו. מה ייסיע לו. זה מה שה' דורש ממני. וזו המחויבות האמתית שלי. ופתאום הרגשתי… שזה באמת לא אומר עליו כלום. זה לא הופך את הנשמה שלו לפחות מיוחדת. זה לא הופך את ליבו הטוב לפחות טוב. וזה לא הופך אותו לילד אחר. הוא נשאר הבן שלי הנפלא- בדיוק אותו הדבר- אלא עם ייחודיות וצרכים שמתאימים לו, משמיים.
 
ושוב הזכרתי לעצמי שאני לא באמת אשמה. אמנם בהחלט צריך להשתדל עד כמה שניתן לעשות את חלקנו- אך מעבר להשתדלות זו, זהו המסלול המיוחד שבורא עולם תכנן בשביל בננו היקר! זהו השביל שבורא עולם סלל עבורו.
 
אנחנו חיים בעולם של מוסכמות. שכולם למשל מתחילים את ביה"ס בגיל 6 ומסיימים ביה"ס בגיל 18. אך מי אמר שהמוסכמה זה מה שהכי נכון לכולם? מי אמר שזה הקצב הנכון לכל הילדים?  
 
וחשתי שמחה!
 
שמחה על שיש לי הזדמנות להעניק את מה שיהיה לו טוב. שיש לי הזדמנות אמתית לדאוג לו ולברר למה הוא זקוק באמת. ולא לפעול לפי מה שמקובל… אלא לפי הצרכים של הנשמה שלו! 
ואז חזרתי לחשוב עליו. איך זה יהיה בעבורו? הוא מדבר על כיתה א', הם לומדים לקרוא בגן, כל החברים שלו יעלו, ורק הוא יישאר… איך אפשר לעזור לו להתמודד בלי להיפגע מכך?
 
לשאלות הללו דווקא מצאתי בתוכי תשובה מהירה.
 
אם אני מאמינה שזה הכי טוב לו- כך הוא ירגיש. ולהפך, אם אני אשדר לו שהוא "מסכן וחריג" ככה הוא יחוש. המסרים שיקבל ממני, זה מה שישפיע על התחושות שלו. התחלתי לחשוב מה אפשר לומר לו. 'שהוא יהיה הכי גדול עכשיו! שיהיה לו עוד שנה של משחקים בגן, שהוא יגיע לכיתה א' עוד יותר עם כוח! שיהיה לו עוד חברים חדשים, ובכלל שהוא ילד כל כך מקסים, מתוק ומיוחד שלנו J
 
הייתה לי הרגשה טובה שגם זה יעבור בעז"ה בסדר.
 
אך היה עוד דבר אחד שהטריד אותי.
 
אנחנו נמצאים כמעט בתחילת השנה. איך ניתן כבר כעת לקבוע מה יהיה איתו? אולי עצם הקביעה הזו מקבעת אותנו? אולי עצם העובדה שאנחנו מראש מחליטים שהוא נשאר עוד שנה בגן, יכולה לצמצם את האמון שלנו (ושל הגננת) בהתפתחות ובהתקדמות שצפויה לו השנה?
 
זה באמת הטריד אותי. הרי כל כך הרבה דברים יכולים לקרות בשנה. אך בעיקר חששתי מכך שהגננת אולי לא מספיק תעודד אותו, תשקיע,  או תאמין בו, כי היא כבר החליטה לגביו… וזה לא שההחלטה היא זו המשמעותית, אלא עצם היחס והאמון (או אי האמון) בו ובכוחותיו.
 
הזכרתי לעצמי כמה אני מאמינה בו. וכמה הוא זקוק לאמון הזה. והבנתי שיש לי כאן עבודה משולבת. מצד אחד לדעת שבסוף השנה נחליט את מה שיהיה הכי טוב בשבילו! ומצד שני להמשיך ולבצע את התפקיד שלי כמו שצריך. להשקיע, לדרבן, לחזק, להאמין בו! הבטחתי לעצמי לקבוע פגישה עם הגננת ולדבר איתה על זה… הוא זקוק לאמון וזה מגיע לו כמו לכולם.
 
והכי חשוב, הבנתי שיש לי כאן הזמנה לתפילה. כל מקום של כאב או קושי הוא הזמנה לתפילה. בייחוד כשמדובר על הילדים שלנו. סיימתי את ההתבוננות שלי בתפילה עמוקה לבורא עולם שייתן בי התבונה איך לפעול הכי נכון לטובתו. שיסייע לבני בהתפתחות ובהתמודדות עם הראיה, שידאג שיהיה לו הכי טוב, הכי שמח, הכי כיף, והכי מוצלח!
 
ועוד דבר אחד הזכרתי לעצמי.
 
התבוננות. כשם שאנו נדרשים לעשות התבוננות על עצמנו, להתקדם ולשפר, כך אנו נדרשים להשקיע זמן קבוע ולהתבונן על הצרכים של ילדנו. האם טוב להם? מה אפשר לחזק? מה פעלנו היום נכון? ומה צריך לשנות?  מה הכוחות שלהם? ומה צריך עוד לעודד? ובכלל, איך אני יכולה להיות מחר אמא טובה יותר מהיום?…
 
והלוואי שנזכה כולנו להיות השליחים הטובים ביותר עבור הנשמות היקרות שהופקדו בידנו!
ויחד עם זה נזכור כי לכל ילד יש את המסלול הייחוד שה' קבע עבורו- לטובתו!

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מרצה ומנחת קבוצות. מנהלת מרכז  "אוצרות פנימיים" .