כשצפיתי בקלטת וידיאו ישנה של הרבי מליובאוויטש – "התוועדות פורים תשל"ב (1972) עם הרבי". אותו פורים לפני כמעט ארבעים שנה נראה גם כיום, בתמונות שחור-לבן לא איכותיות במיוחד, עליז ושמח ביותר: הרבי מנגן, שר ומעודד את אלפי החסידים להרים כוסות "לחיים" אל על; הרבי אומר תורה ומבאר ביאורים שונים למגילת אסתר, ומפציר בכל המשתתפים לקיים את מצוות היום – לשמוח.

בעיניים של חסיד, שהתרגל במשך יותר מארבעים שנה לנוכחות התמידית והאינטינסיבית של הרבי בחייו, הדבר נראה פשוט וברור. הרבי הרי הרגיל אותנו שהוא תמיד שם בשבילנו: עומד שעות על הרגליים כדי לחלק דולרים לברכה, מתוועד שעות ארוכות בכל שבת ומקבל אנשים לפגישה אישית של חמש דקות (יש תור ארוך) בארבע לפנות בוקר.

אבל אולי ערימת הכלים המלוכלכים ששטפתי קודם לכן, בעוד רעייתי שוטפת את הרצפה ומנסה לסדר מחדש את הפוגרום השבועי של הילדים, עוררה בי מחשבה אחרת:

איפה הרבנית? כיצד היא הרגישה כשבעלה הפך להיות דמות ששייכת לכל עם ישראל? מה התחושה של "העזר כנגדו", שרואה כל העת את גלי הערצה וההערכה לרבי, ויודעת שהוא היה אמור להיות קודם כל רק שלה?

לשים בצד את חייך האישיים כדי לתת לכל הציבור ליהנות מבעלך – קשה לנו להבין באיזו הקרבה יומיומית מדובר. תחשבו על שולחן שבת, תדמיינו ארוחת ערב זוגית, תיזכרו בחופשה האחרונה שלכם עם הבעל/אישה או אפילו בסתם ערב שקט בבית, שבו השאלה "איך היה היום שלך?" נשאלת בארבע לפנות בוקר. את כל זה לא היה לרבנית.

"אתם הילדים שלנו"

הרבנית חיה מושקא ז"ל נולדה ברוסיה והיתה בתו השלישית של הרבי הקודם מליובאוויטש, האדמו"ר יוסף יצחק נ"ע. בזמן מלחמת העולם השנייה, ברחה עם בעלה הרבי לארצות הברית. כרעייתו של צדיק הדור שעיני העולם כולו נשואות אליו, היתה יכולה לזכות בכבוד מלכים, לו רק היתה מסכימה לצאת מאחורי מסך פרטיותה. כמה פעמים ביקשוה נשות חב"ד להופיע בפניהן, לבקר במוסדות החינוך לבנות, לשמש נשיאה ויושבת ראש של מוסדות ואירועים חגיגיים שונים, אך היא מעולם לא אבתה לשמוע על כך. רצונה הנחוש היה להישאר לחלוטין בצל ולא להיחשף בשום צורה שהיא.

לרבי ולרבנית לא היו ילדים משלהם. דווקא הרבי, ה"סנדלר" שבכוח ברכותיו נפקדו אלפי נשים יהודיות בבנים ובנות לאורך השנים, הלך יחף. פעם אחת באה משפחה לבקר את הרבנית בביתה, ובעודה יושבת ליד השולחן ומשוחחת עם המבוגרים, הסתובבו הילדים בבית. לאחר שראו את כל הבית, פנה אחד הילדים אל הרבנית בשאלה תמימה: "היכן הילדים?", ולאחר מחשבה שנייה ענה בעצמו: "כנראה שהילדים כבר מבוגרים ועזבו את הבית". הרבנית שמעה את הדברים, אך לא הגיבה מיד. היא קירבה אליה את הילדים, ובהצביעה על כל אחד מהם, ולאחר מכן גם על החלון הפונה לרחוב, אמרה לילדים: "הנכם רואים: אתה, אתה ואתה וכולם שם – אתם הילדים שלנו…".

נדיר למצוא היום נשים כמו הרבנית. נדיר למצוא היום זוגיות כמו שהיתה לרבי ולרבנית. אלפי ילדות קטנות ברחבי העולם, שנקראות חיה מושקא על שמה, מבטאות את התקווה של הוריהן ושל כולנו שמשהו מהרבנית ימשיך ללוות אותנו גם היום.