המתח גאה. המחירים החלו לעלות בקצב מסחרר. שלושים, ארבעים, חמישים, מאה… התרגשות אפפה את כל המשתתפים. מי יזכה להניח את אבן-הפינה לבית-הכנסת החדש?

קהילת אוסטראה שגשגה בימיו של רבי שמואל אליעזר אידל’ס, המכונה המהרש"א. בית-הכנסת הישן היה קטן מהכיל את המתפללים הרבים. החליטו פרנסי העיר להקים בית-כנסת ומרכז רוחני גדול, שיספק את צורכי הקהילה.

אולם הכספים שהצטברו בקופת הקהילה לא הגיעו אף לשליש מהסכום הדרוש. החליטו הגבאים, כי יש לערוך מעמד הנחת אבן-פינה מרשים, והזכות להניח את אבן-הפינה תינתן למרבה במחיר.

ביקשו העסקנים מרב העיר ואב בית-הדין, המהרש"א, להנחות את האירוע החשוב והנכבד, והרב נעתר לבקשה.

עתה הגיעה העת. ההכנות האחרונות כבר הושלמו, מקום מיוחד סומן לאבן-הפינה, והקהל גדל והלך.

שקט הושלך כאשר נראתה דמותו התמירה ורבת-ההוד של המהרש"א מופיעה על-גבי בימה קטנה. הכול נעמדו בחרדת-קודש לשמוע את דברי הפתיחה.

"יהי רצון שבבית-מקדש-מעט זה יעלו תפילותינו מעלה-מעלה, ומתוך אחדות ושלום נזכה בקרוב לבניין בית-המקדש השלישי", סיים המהרש"א את נאומו. לאחר קריאת "אמן" נלהבת מפי הקהל, הוסיף: "עתה אבקש מגבאי העיר לבחור בבעל הזכות להנחת אבן-הפינה".

ר’ נפתלי, הגבאי הראשי, קם והחל ב’מכירה’. עם עליית המחיר פחתו המתחרים, והמאבק נותר בין שניים.

"מאתים וחמישים!" נשמע הקול מתוך הקהל. זה היה ר’ משה, סוחר הרהיטים. שקט השתרר, אך מיד נשמע קולו של ר’ יעקב, סוחר היהלומים: "מאתיים ושבעים!". "שלוש-מאות!" הכריז לעומתו ר’ משה. "שלוש-מאות וחמישים", משיב ר’ יעקב. ר’ משה החל לאבד את סבלנותו, הוא קרב אל הבימה, בטוח בניצחונו, והכריז: "לכבוד הרב ולכבוד הקהל אני מנדב חמש-מאות רובלים!".

שוב הגיעה קריאתו של ר’ יעקב: "חמש-מאות וחמישים!". ר’ משה היה נחוש לנצח בכל מחיר. הוא שלף נרתיק עור מלא שטרות כסף ועליו הכתובת "אלף רובל", והושיטו לעבר הגבאי.

גם הפעם הפתיעו ר’ יעקב, אשר העלה את הסכום לאלפיים רובל. ר’ משה שב להתייעצות עם ידידיו, שעודדוהו שלא לוותר. הגבאי לא הספיק לומר "פעם שנייה", ור’ משה מיהר לצעוק בקול ניחר "שלושת-אלפים רובל!". רגע אחד של שתיקה, ואז נשמע ר’ יעקב אומר בקול שפוף: "אני נכנע".

ר’ משה זרח מאושר, והגבאי חוזר על הסכום: "…פעם ראשונה, שלושת-אלפים רובל, פעם שנייה…".

ופתאום נשמעה קריאה מתוך הקהל: "רגע, רגע, אני רוצה להוסיף…". הכול סובבו את ראשם לראות מי הקורא. דמות של כפרי פשוט התקרבה אל הבימה. לפי מראהו החיצוני לא היה נראה בעל אמצעים.

ר’ נפתלי הגבאי היה צריך להטות אוזן כדי לשמוע את דברי הכפרי, שנאמרו בקול שקט ובצניעות. "מה היה הסכום האחרון?", שאל הכפרי. "שלושת-אלפים", הייתה התשובה. "ומה ניתן לבנות בסכום הזה?", הוסיף לשאול.

ר’ נפתלי הבחין בתיק כבד שהחזיק האיש, ולכן החל לפרט לפניו בסבלנות את ההוצאות הצפויות. כך וכך ליסודות, כך וכך לקומת חדרי התפילה, וכן הלאה. "שלושת אלפים רובל", סיכם הגבאי, "זה סכום שיכול בהחלט להספיק לבניית השלד. אמנם ללא ציפוי הקירות, רהיטים ועוד דברים רבים, אך בית-כנסת יהיה".

הקהל החל להתרעם על הכפרי הזר, שהוסיף לשאול את ר’ נפתלי: "וכמה הציע ר’ יעקב?". עד מהרה התחלפה התרעומת בתדהמה, כאשר הכריז הכפרי: "אם-כן, הנני מנדב את הסכום של ר’ משה ור’ יעקב כפול שניים!"…

ר’ משה היה זקוק בדחיפות לכיסא. הקהל כולו היה שרוי בהלם. מי יכול היה לצפות התפתחות כזאת! בינתיים סיכם הגבאי: "אם-כן, הגענו לעשרת-אלפים רובל. זכה לו! זכה לו!". החידה שנותרה באוויר הייתה: מניין לאלמוני סכום אגדי כזה?

האלמוני הגיש חבילת שטרות, והגבאי החל למנותם במהירות. "שלושים אלף רובל!"… יצא הגבאי מכליו, "הלוא זה פי שלושה ממה שנדבת?!". אך הכפרי בשלו: "אני מנדב הכול, העיקר שבית-הכנסת ייבנה במהרה. כבוד הרב יחליט מה לעשות ביתרת הכסף. וכמו-כן אבקש שכבוד הרב יקבל את זכות הנחת אבן-הפינה".

כבקשת התורם נתכבד המהרש"א בזכות הגדולה, וכאשר סיים ניגש אליו הכפרי וסיפר את סיפורו:

"אינני אדם עשיר. להפך, אשתי ואני חיינו תמיד במחסור והסתפקנו במועט. דבר אחד מעיב על אושרנו: הננו נשואים כשני עשורים, ולא נתברכנו בפרי-בטן. לאחרונה נפלה בגורלנו ירושה גדולה, מקרובת משפחה שהלכה לעולמה. חשבתי שנוכל עתה לחיות בעושר, אך אשתי רוצה שנתרום את כל הכסף לקהילה, לזכות הנפטרת. כך עשיתי, ואשרינו שזכינו במצווה הגדולה".

עיני המהרש"א הוצפו דמעות. כשהוא אוחז בתורם בשתי ידיו בירכו כי לשנה הבאה יזכה לבן זכר. ואכן, כעבור שנה, בבית קטן בכפר השכן, נשמע בכי של תינוק, אשר הסב להוריו אושר אין-קץ.