בעולם כולו, אין דבר שאיננו מושרש בדרגות רוחניות, משום שכל המציאות הגשמית (כולל הכימית) בעולם הזה משתלשלת מהרבדים הרוחניים של המציאות. וגם כאן: מבואר בתורת החסידות, שכל מה שנראה לנו כסיבה מוצדקת עבורנו להגיע למקום כלשהו או לעשות משהו – איננו אלא תירוץ; "נשא" רוחני, שמטרתו היחידה היא להביא אותנו למקום בו מחכה משהו מהייעוד האלוקי האישי השמור לאחד מאתנו, ורק לו.

למשל: מקום עבודה מסוים או טיול תמים. נדמה לנו שפשוט התחשק או השתלם לנו להיות שם. אך הכוונה האלוקית שבזה הייתה "לחבר" אותנו למשהו או למישהו הממתין לנו שם דווקא. מישהו או משהו שהקדוש-ברוך-הוא רוצה ומתכנן מששת ימי בראשית שנפעל עליו ונקשר אותו בצורה כלשהי לתורה ולמצוות. זה יכול להיות אדם שצריך לומר לו מילה טובה, או להניח לו תפילין או להלוות לו כסף, או אפילו כוס מים שמחכה רק לך מבריאת העולם – כי היא נועדה עבורך בלבד, שאתה הוא זה שתברך עליה "שהכול נהיה בדברו" ותצבור ממנה אנרגיה להמשך עבודתך את השם.

הרעיון בכללותו הנו חלק מעיקרון "ההשגחה (האלוקית) הפרטית" והוא אחד מיסודות האמונה היהודית שקיבלו משמעות נפלאה מחודשת בתורתו של הבעל-שם-טוב הקדוש, מחולל שיטת החסידות.

בדורנו זה, נוסף ממד נוסף של עומק להבנת העניין. במשנתם של הרבי מליובאוויטש ושל קודמו – האדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) – מבואר, כי ההשגחה הפרטית המתמדת על כל פרט ופרט בבריאה מאז הווייתה – מטרתה הכללית אחת: להביא לגילוי המשיח. הכול – מרפרוף כנפי-פרפר ביערות הגשם שבאמזונאס ועד לשיעור חסידות בבית-חב"ד הקרוב אליך; כל מה שנעשה בכל העולם על-ידי כל הברואים כולם(!) – מיועד לקרב את ביאת משיח. בין אם מבינים איך ובין אם לאו, זו עובדה נתונה שאיננה תלויה כלל בבחירה או ברצון.