התרגשות גדולה אפפה את תושביה היהודים של דנבורג לקראת החתונה שעמדה להתקיים בעיר. אמנם שתי המשפחות שבאו בברית הנישואין היו מהמשפחות המכובדות והידועות בעיר, אך לא זו הייתה סיבת ההתרגשות. הסיבה הייתה רמוזה בכינוי שנתנו התושבים לאירוע – "חתונה של אהבת-ישראל".
החתן היה שלמה, בנו של ר' משה-חיים. הכלה – יוכבד, בתו של ר' גדליה-ברוך, סנדלר במקצועו אך דרשן בחסד עליון.
יהודי רב-תוכן היה ר' גדליה-ברוך זה, אשר נמנה עם תלמידיו הראשונים של הבעל-שם- טוב. מיד עם בואו להתגורר בדנבורג החל להפיץ במקום את שיטת רבו. הוא נהג לשאת דברים באוזני מתפללי בית-הכנסת 'חברא קדישא' שבו התפלל. דבריו היו מחממי-לב ומלאים עידוד. הוא ציין שוב ושוב את היותם של בני-ישראל בנים יחידים למקום והדגיש את אהבתו הגדולה של הקב"ה לכל אחד ואחד מהם.
המתפללים, שהיו רגילים עד אז ל'מגידים' שהטיפו מוסר בסגנון של הפחדות ואיומים, אהבו להקשיב לדבריו. בתוך זמן קצר נעשה ר' גדליה-ברוך דרשן מבוקש גם בשני בתי-הכנסת האחרים בעיר – 'פועלי צדק' ו'שומרים לבוקר'. אט-אט התקרבו תושבי דנבורג לבעל-שם-טוב ולתורתו. רבים מהם אף החלו לערוך נסיעות לבית-מדרשו אשר במז'יבוז'.
ר' משה-חיים, אף הוא מתושבי דנבורג, היה איש אהוב על הבריות, אדם שפרנסתו מצויה בשפע. בכל-זאת היו הוא ואשתו שבורי-לב. שלוש בנות נולדו להם, אך הן נפטרו זמן קצר לאחר לידתן. לאחר מכן לא זכו להיפקד בילדים.
כשהחל להתפרסם בעולם שמו של הצדיק ממז'יבוז', ועמו גם הסיפורים על קדושתו וסגולותיהן הפלאיות של ברכותיו, גמלה בלב ר' משה-חיים ורעייתו החלטה לנסוע אליו. הם
המתינו לשעת-כושר, וכשנודע להם כי ר' גדליה-ברוך מארגן חבורה שתצא לעשות את חג השבועות במז'יבוז', הודיעו על רצונם להצטרף לנסיעה.
הם יצאו לדרך בראש-חודש אייר והגיעו למז'יבוז' ימים אחדים לפני חג-השבועות. ימי החג עברו עליהם באווירת התעלות וקדושה, אולם בעניין העיקרי שלשמו הגיעו ר' משה-חיים ואשתו – לא ניכרה כל תזוזה. רבים מהמסתופפים בבית-המדרש זכו במשך החג לקבל ברכות שונות מפי הבעל-שם-טוב, אך לעבר ר' משה-חיים לא הפנה הצדיק אף לא מילה אחת.
גם כאשר נכנסו בני-הזוג, למחרת החג, לחדרו של הבעל-שם-טוב, ושפכו לפניו בדמעות שליש את מר-ליבם, הקשיב להם הצדיק בשתיקה ולא אמר דבר. הם יצאו משם שבורים משנכנסו. אחר-כך ניסו את מזלם עוד פעמיים, אך גם מהן לא יצאו מעודדים. הבעל-שם-טוב אמנם הביט בהם במבט מלא רוך ועידוד, אך לברך בפה מלא ובמפורש – לא בירך.
ר' גדליה-ברוך השקיף מהצד על המתרחש עם ר' משה-חיים ורעייתו, וכאבם נגע עמוקות לליבו. בשקט אסף כמה מחבריו והביאם בסוד העניין. הוא הציע להם הצעה, ואלה ניאותו לה מיד. ר' גדליה-ברוך וחבריו קיבלו עליהם תענית של שלושה ימים (עם הפסקה בלילה). את שלושת הימים הללו החליטו להקדיש ללימוד רצוף של תורה ולבקשת רחמים על חברם ר' משה- חיים ורעייתו.
בתום היום השלישי לתענית הופיע פתאום שמשו של הבעל-שם-טוב בבית-המדרש והודיע על "סעודת-מצווה" בלתי-צפויה שיערוך הצדיק בערב, לאחר תפילת ערבית. איש מהנוכחים, גם לא השמש עצמו, לא ידע את פשר הסעודה המתוכננת.
עם רדת הערב, זמן קצר לאחר שר' גדליה וחבריו שברו את יום התענית השלישי שקיבלו עליהם, התכנסו באי בית-המדרש לסעודה שבראשה ישב הבעל-שם-טוב.
פניו של הצדיק נהרו באור מיוחד, וניכר היה עליו כי הוא שרוי בשמחה יתרה. לאחר שהות קלה פתח הבעל-שם-טוב את פיו והחל להשמיע דברי תורה על הפסוקים "ואהבת לרעך כמוך" ו"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". במרכז דבריו הסביר עד כמה חשובות לפני הקב"ה אהבת רעים והדאגה לטובת הזולת. באומרו זאת הפנה את מבטו למקום שבו ישבו ר' גדליה-ברוך וחבריו.
או-אז הסב הבעל-שם-טוב את עיניו ונתנן בר' משה-חיים, שהצטנף בפינה. הוא חייך אליו חיוך רחב ובירכו בקול רם ובהתלהבות ב"זרעא חיא וקיימא".
ומיד שב ופנה לר' גדליה-ברוך וחבריו ואמר: "כלום סבורים אתם שבפעולתכם מתוך אהבת – ישראל אמיתית עוררתם אותי לברך ולהושיע את חברכם, בן עירכם?! לא ולא! את פעולת הברכה כבר פעלתם אתם בעצמכם, על-ידי התמסרותכם לטובת חברכם. אני רק ראיתי זאת למעלה ועל-כן קראתי לכולם ל'סעודת-מצווה', מצוות אהבת-ישראל, כדי לבשר לכם על כך"…
כעשרה חודשים לאחר מכן נולד בן לר' משה-חיים וזוגתו ונקרא שמו בישראל שלמה. ימים אחדים לאחר מכן ילדה גם באשע, רעייתו של ר' גדליה-ברוך. היא ילדה בת, והוריה העניקו לה את השם יוכבד. כשבע-עשרה שנים לאחר מכן השתדכו שתי המשפחות ביניהן ב"שידוך של אהבת-ישראל".
התוכן באדיבות:
© כל הזכויות שמורות
