כשסגרה את הדלת אחרי האורח שיצא מן הבית, מיהרה ונשענה על הקיר לבל תתמוטט. כל גופה רעד, ונדמה היה שעוד מעט היא נופלת לארץ. היא נזקקה לדקות מספר כדי להתאושש. כשחזרה אל השולחן וישבה מול בעלה, עדיין היו עיניה דומעות.
"מה לך?", שאל הבעל. הוא הבחין בהתרגשותה.
"לא כלום, סתם סחרחורת", גמגמה האשה במבוכה.
אך הבעל ראה מיד שיש דברים בגו. "האם צר לך על הארוחה השלמה שנתת לרעב?", שאל, בניסיון למצוא קצה-חוט לסערת-רוחה של רעייתו.
"לא, לא! חס ושלום!", נחפזה להשיב והשפילה את עיניה.
היה זה בשעה שישבה עם בעלה לסעודת הצהריים. הבעל, סוחר עשיר, נהג להפסיק את יום עבודתו בצהריים ולסור לביתו לסעוד את לבו. אשתו הטובה היתה טורחת להכין לו את מיטב תבשיליה, משתדלת להנעים לו את שהותו הקצרה בבית, בטרם ישוב לעבודתו השוטפת. הארוחה היומית היתה סעודת מלכים ממש, שהוכנה באהבה ובתשומת-לב רבה לכל פרט.
איש טוב-לב היה הבעל, צנוע ושקט. ניכר היה בו כי לא נולד עם כפית של כסף בפה. הרבה לא ידעה אשתו על עברו, רק זאת, שפעם היה עני המחזר על הפתחים, ושברבות הימים הצליח לפתוח עסק משלו ולהתעשר.
הוא היה רחוק לחלוטין מלהיות התגלמות הפסוק "וישמן ישורון ויבעט", נהפוך הוא: אף שהיה עשיר ומכובד, הוסיף להתנהג
בפשטות ובענווה והירבה לעשות חסד עם עניים וקשי-יום. זכר הימים הקשים עורר אותו לפזר מממונו לצורכי-צדקה.
הנקישות בדלת, שנשמעו בשעה שישב לסעודתו, היו שגרתיות למדי. עניים רבים וגבאי-צדקה למיניהם נהגו לפקוד את הבית.
תמיד נתקבלו בסבר-פנים יפות וזכו למתנת-יד נאה ומכובדת, איש-איש על-פי מעמדו ומצוקתו.
אך הפעם היה משהו מעורר רחמים במיוחד בקול שנשמע מעבר לדלת. "מי שם?", שאל בעל-הבית, שזה עתה נטל את ידיו לסעודה ועמד להתחיל בארוחתו.
"רחמו-נא על יהודי עני", בא הקול מן העבר השני, "רעב אני וכבר זמן רב לא בא אוכל אל פי. תנו לי ולו פרוסת לחם, לא יותר".
הקול המיוסר הזכיר לו את ימי רעבונו ומחסורו. תאבונו פג.
"תני לו את הארוחה וישבור את רעבונו", פנה לאשתו, כשהוא מושיט לעברה את צלחתו הגדושה. מנתו המכובדת, הדשנה, נמסרה כמות-שהיא לעני, שהתנפל עליה ברעבתנות, כשפיו אינו חדל מלהודות למטיביו.
כשהלך העני התפלא בעל-הבית מאוד על סערת-רוחה של אשתו, שאותה הכיר כבעלת מידות טובות וכגומלת-חסדים. הן לא ייתכן, שהעובדה שהגיש לעני את ארוחתו היא שמסעירה את נפשה.
כשחזר ושאל, לא יכלה עוד להתחמק. "נזכרתי בגלגול הקודם של חיי", אמרה. "לפני שנישאתי לך, הייתי נשואה לאיש אחר, ואף הוא היה עשיר ובעל אמצעים. אף לו הייתי מכינה ארוחה דשנה בכל יום, בעת שובו מעסקיו, בדיוק כשם שאני מכינה לך.
"בעלי הראשון", המשיכה האשה, נהיה עשיר מאוד והתברך בנכסים רבים. עסקיו פרחו, וקשרי מסחרו היו מסועפים. גרנו בקהיר שבמצרים ונהנינו מעושר וכבוד.
אך מידה מגונה היתה לבעלי – הקמצנות. מאוד לא אהב לתת מכספו לעניים ולנזקקים, ואף אסר עלי לתת אוכל ומשקה לקבצנים המתדפקים על הדלת, דבר שציערני מאוד.
"הגיעו הדברים עד-כדי-כך, ששמנו יצא בכל הסביבה כבית שאין נותנים בו פרוטה לעני, והעניים פסחו על ביתנו כשהיו עוברים ברחוב. לבי כאב בשל כך, אך מה יכולתי לעשות? לא רציתי להמרות את פי בעלי.
"יום אחד, בשעה שבעלי חזר, כדרכו, לסעוד את ארוחת הצהריים, נשמעו נקישות בדלת. עדיין זוכרת אני את דמותו של בעלי, שזה עתה בצע את הפת, כשהוא שואל: 'מי שם'. ומיד נענה קול: 'יהודי עני אני, עיזרו לי, יהודים רחמנים. זה ימים אחדים לא בא אוכל אל פי, ולבי נשבר ברעב'.
"בעלי התרגז. 'תלך מפה!', צעק בזעם לעבר הזר שהפריע את סעודתו. 'אפילו לאכול במנוחה אין הקבצנים החצופים הללו מאפשרים'. כך סינן מבין שיניו כשטרק את הדלת בפרצופו של העני. ואני, לבי נשבר ופרצתי בבכי.
"מאותו יום כאילו פגעה בנו יד ההשגחה. עסקיו של בעלי החלו להיקלע לקשיים. הפסדים באו בזה אחר זה. הוא לא ראה עוד הצלחה במעשיו, ובתוך זמן קצר איבד את כל רכושו.
"את ביתנו לקחו בעלי-החובות, ואנו נשארנו בעירום ובחוסר-כול. הגענו עד פת לחם ממש. ואז הציע לי בעלי להיפרד, כדי שלא נהיה נטל זה על זה. התגרשנו ופנינו איש לדרכו.
"מאז לא ראיתי את בעלי הראשון, אם-כי שמעתי כי החל לחזר על הפתחים", סיימה האשה את
סיפורה. היא שתקה רגע ואמרה, כשקולה כמעט לוחש: "אתה יודע מי היה העני שיצא עכשיו מן
הבית? זה היה בעלי הראשון!"…
עתה החלו גם עיני הבעל לדמוע. גם הוא היה נסער עד עמקי נשמתו. לבסוף אמר ברתת:
"במקרה אני מכיר היטב את העני שגורש בשעתו מביתך – אני הוא"…