זוג יהודים מבוגר התדפק על דלתו של הרבי. צערם העמוק ניכר היטב על פניהם המיוסרות. ניכר היה, כי מאורע מרעיש עבר עליהם, הם נראו מודאגים ומבוהלים.

"רבי קדוש" קרא הבעל אסון כבד נחת עלינו לפני כמה ימים פרצו גנבים לביתנו באמצע הלילה. הם גנבו את כל כספי החסכונות שצברנו במשך השנים. לא רק זאת, רבי! גנבים נבזים אלו, גנבו גם את תכשיטיה של אשתי שהחזקנו בארגז בבית. רבי, עזור לנו!"

הרבי התבונן בהם בעיניים חודרות ואחר אמר בקול רציני: "מדוע הגעתם לביתי, למה אתם באים אלי? לא אני גנבתי את האוצר שלכם! כולם יודעים, שאיני יוצא מהבית בלילות כדי לפרוץ לבתי יהודים ולגנוב את כספם. יש לי עדות, שבמשך כל ליל הגניבה ישבתי בביתי ולמדתי מתוך ספר…"

"חס ושלום, רבי, על מה אתה שח!" אמרו בני הזוג, "חלילה וחס, איננו חושדים בך כלל, אך שמענו כי הנך ’בעל-מופת’… רק אתה יכול לעזור לנו…"

"אינני יודע מאומה אודות הכסף שנגנב מכם, הבהיר הרבי, "אין לי קשרים עם חבורת הגנבים. עליכם לפנות לתחנת-המשטרה, רק הם יכולים לעזור לכם…"

"היינו כבר בתחנת-המשטרה", אמר הבעל, "אבל הם אמרו כי אינם יכולים לעזור לנו. רק אתה, רבי, יכול לעזור לנו." ובאומרו זאת, הניח האיש על שולחנו של הרבי מטבע הגונה ל"פדיון".

הרבי העיף מבט קצר על המטבע ואמר: "זה הכל? זה מה שאתם נותנים עבור גניבה גדולה שכזו?"

האיש שוב הכניס את ידו לכיס, הוציא מטבע נוסף, בחושבו ’כי לסכום כפול, וודאי יתרצה הרבי…’

אולם הרבי נענע בראשו לשלילה. "החשבון חסר…"

הבעל הניח מטבע נוספת על השולחן, אך דעתו של הרבי עדיין לא נחה. "זה לא מספיק…"

פקעה סבלנותה של האשה. היא נטלה את המטבעות משולחנו של הרבי, שלשלה אותם לכיסה ואמרה לבעלה: "בוא נחזור הביתה. אתה רואה שהוא לא רוצה לעזור לנו! אבל הקדוש-ברוך-הוא יותר טוב ממנו. הוא כבר יעזור לנו, גם ללא הרבי!"

חיוך רחב האיר את פניו של הרבי. "לזאת ציפיתי", אמר הרבי, "כעת החשבון אכן מתאים".

למראה מבט פניהם המשתאות מיהר להסביר את דבריו:

"כשאדם שם מבטחו על בשר ודם ושוכח שהעזרה המגיעה היא אך ורק מבורא העולם, או אז, לא רק ש’החשבון הוא חסר’, אלא, החשבון כולו מוטעה כל זמן שבטחתם רק בי, ולא הראתם את ביטחונכם בקדוש ברוך הוא, לא יכולתי לסייע לכם. אולם כעת, כשהגעתם להחלטה, שאתם מומנים אך ורק על הקדוש ברוך הוא, אין לי כל ספק, כי ה’ וודאי יעזור לכם, ואני מברך אתכם כי הוא ימלא את חסרונכם במלואו".

לא חלפו ימים רבים והבעל הגיע בשנית לביתו של הרבי. הפעם, פניו האירו משמחה.

"רבי!’ קרא בקול. "ברכתך התקיימה. מיד כשהגענו לביתנו, הגיעה משלחת של המשטרה שהודיעה לנו, כי הם לכדו את הגנב כשכל הגניבה, בשלמותה, נמצאת בידו הם החזירו לנו את ארגז התכשיטים עם כל תכשיטיה של אשתי וכן את כל כספי החסכונות שלנו. דבר לא היה חסר!"

הבעל הוציא מחיקו צרור מטבעות והניח אותם, בחרדת קודש; על שולחנו של הרבי. "הכסף הזה הוא לצדקה, כפי שהרבי ימצא לנכון לחלקו’.

 אולם הרבי סרב לקבל את הסכום ואמר, כי הוא יקח אך ורק מטבע אחת, בדיוק את הסכום הראשוני אותו רצה האיש לתת לרבי בביקורו הקודם. "את יתרת הכסף, אמר הרבי, "תחלק אתה לצדקה, כפי הבנתך".

לאחר רגע קט הוסיף הרבי ואמר: "אני רוצה להעניק לך עצה טובה; דע לך, יהודי לא צריך להמתין עם נתינת צדקה עד שקורה לו מאורע מעציב, ואז הוא מפריש מכספו לצדקה, כדי שהקדוש ברוך הוא יסייע בידו. חכמינו זכרונם לברכה אמרו: ’מלח ממון חסר’ – ’ממון זקוק למליחה’. כלומר, כדי שהכסף, שהאדם עמל עליו, יישאר בידו ולא "יתקלקל" הוא זקוק למליחה בדיוק כפי שיש למלוח מזון, כדי שיחזיק מעמד ולא ירקב. כך גם את הכסף צריך "למלוח" עם צדקה. או אז הקדוש ברוך הוא עוזר שיוכלו להנות מהכסף עבור דברים טובים, הוצאות בריאות ומשמחות".

היהודי הודה לרבי מקרב לב. ובדרכו חזרה לביתו שינן לעצמו שוב ושוב "מלח ממון חסר", עד שמילים אלו, ובעיקר משמעותם, חדרו עמוק עמוק לליבו ולמוחו.