באחד הלילות בשעה אחת-עשרה נשמעה נקישה על דלת ביתנו. היתה זאת אשה, אשר נעצרה ליד הדלת וסקרה את כל החדר כדי לוודא שאין שם איש זר. אחר-כך ניגשה אל הרב (רבי לוי יצחק) ואמרה בקול נמוך: "רבי, הנני באה כעת מעיר רחוקה, אשר לא אוכל לנקוב בשמה. בעוד כשעה בחצות יבואו לכאן בתי וחתני, שניהם תופשים משרות חשובות, ובואם לכאן כרוך בסכנה מרובה. רק לאחר תחנונים ודמעות הבטיחו לי לבקר אצל רב, שיסדר להם חופה וקידושין כדין. אבל תנאי התנו עִמי, שהחופה תתקיים אך ורק בביתך, ולא אצל שום רב אחר".
בדיוק בחצות הופיעו החתן והכלה בביתנו; כיסיתי מיד את פניהם לבל יכירום, והכנסתי אותם לחדר צדדי, להסתירם מעין רואים. הרב התחיל בהכנות לחופה. ראשית – יש להשיג מנין יהודים; ללא מנין לא היה מוכן לסדר קידושין. יש להשיג איפוא שמונה יהודים שיהיו "רואים ואינם נראים", אנשים שאפשר לסמוך עליהם במאה אחוזים שלא ילשינו. לא עברה מחצית השעה, ובחדר כבר היו תשעה יהודים, רק אחד היה חסר, עשירי למניין.
אחד הדיירים בבנין שלנו היה יהודי צעיר, ששימש כיושב ראש ועד הבית. אחד מתפקידיו היה – לבדוק היטב אם אין תנועה של יוצאים ונכנסים אל ביתנו וממנו, וכן אם לא נערכים בבית זה טקסים דתיים. הרב שלח אחר איש זה למען ישלים את המניין!
כאשר הגיע הלה לביתנו, והרב הסביר לו כי רוצה הוא לצרפו כעשירי למניין, כדי שיוכל לסדר קידושין לזוג יהודי צעיר, הוא התפלא ושאל בתימהון: "אני"?!.
אולם הוא ניגש במהירות אל החלונות וסגר את התריסים, אחר-כך נעל את דלת ביתנו מבפנים, והתיישב על מקומו. הבאתי מפה אשר דומה היתה במראה לפרוכת של חופה, ארבעה מן הנוכחים אשר משכמם ומעלה היו, גבוהים מהאחרים החזיקו בארבע פינותיה. כאשר גמרו לכתוב את הכתובה קראו לחתן ולכלה ממחבואם אשר בחדר השני, פני הכלה היו מכוסים כל הזמן.
החופה התחילה, נרות לא הדליקו בגלל פחדם של החתן והכלה. שבע הקפות נערכו סביב החתן גבה-הקומה, לבוש מעיל של עור, היה נראה כמו קומיסר (קצין פוליטי) ואולי אכן היה כזה, אך הוא אמר את ה"הרי את מקודשת לי" ועשה ככל אשר ציוו. בשעה אחת ושלושים מהרו החתן והכלה להסתלק מן המקום.
שנים מהמשתתפים בחופה, אשר ברשותם היו תעודות המפלגה הקומוניסטית נגשו אל הרב ואמרו לו בהתרגשות: כעת רבי, אנחנו במחיצתך ואיננו רוצים להיפרד ממך. כל זה – הם הצביעו על התעודות שבידם – אינו שווה בעיננו מאומה בעת שאנו יחד אתך .