"הרבי מליובאוויטש, שמתגורר בניו-יורק ואף פעם לא היה בביתי ידע מה קורה אצלי בכל פינה ; אני, שגר כאן עשרות שנים, לא ידעתי בכלל במה מדובר…" – אמר האיש בהתרגשות לאחר שנודע לו מה הייתה כוונתו של הרבי שליט"א אליו במענה למכתבו. האיש 'שהתעקש' ולבסוף זכה לנס גלוי.

מספר נ.ג., בשם הרב גרשון-מענדל גערליק שי':

 יהודי, תושב בורו-פארק החרדית, שהיה משתתף בקביעות בשיעורי תניא, כתב פעם לרבי על בתו בת העשר שאינה מתפתחת, ודיבורה כשל ילד בן ארבע. האיש כתב מספר פעמים ולא זכה למענה. בצר לו נסע ל770-, נכנס למזכירות והחל 'ללחוץ' עליהם שישתדלו 'להשיג לו תשובה'. המזכירים הסבירו לאיש כי אין טעם ללחוץ, משום שכל מכתב נכנס אל הרבי שליט"א והוא זה שמחליט מתי ואיך ומה לענות. "אם-כן", אמר האיש, "אימרו לרבי שליט"א, שאיני יוצא מכאן עד שכ"ק אדמו"ר שליט"א יתן ברכה לבתי. האיש התיישב וכתב שוב מכתב אל הרבי. הוא תיאר בצבעים קודרים את המצב בביתו, והוסיף כי כאשר תתרפא בתו, יביא הדבר לאור ושמחה בביתו.

 לאחר תפילת מנחה חיפשו הרב לייבל גרונר שי'; "הרבי שאל בעל-פה, מה עם המזוזות", אמר לו המזכיר, והאיש 'טס' לביתו כדי לבדוק את מזוזותיו. "מה קורה כאן", שאל האיש את עצמו לאחר שנודע לו כי המזוזות כשרות למהדרין, ושוב יצא ל770.

 המזכיר הכניס פתק נוסף, ושוב שאל הרבי: מה עם המזוזות. האיש חשב שהוא משתגע; נסע לביתו ובדק שוב את המזוזות. "אדוני, מזוזותיך כשרות למהדרין", קבע הסופר.

במזכירות הרבי ביקש האיש להודיע לרבי כי כל מזוזותיו כשרות, ואינו יודע מה רוצים ממנו. כשיצא המזכיר מחדרו של הרבי אמר לאיש: "הרבי שואל, מה עם המזוזה שאיננה בכלל!". האיש היה המום. מעולם לא חשב שזו כוונתו של הרבי, אך עד מהרה התעשת, ונזכר שבביתו יש מזוזה בכל פתח.

הוא החליט 'ללכת עד הסוף'. נסע אל ביתו, וכשהגיע לדלת האחרונה, שגם שם הייתה מזוזה, כמעט התעלף – – – "המחסן, מחסן המשחקים של הילדים", אמר לעצמו, "שם אין מזוזה"… רץ היהודי אל הסופר וקבע את המזוזה; וישב וחיכה לנס שיבוא…

 מאותו יום ואילך החלה בתו להראות סימני התאוששות. כעבור מספר שבועות החלה הילדה להתנהג כילדה בת עשר; מפותחת, חייכנית וממושמעת.

"איני מבין", מסיים האיש את סיפורו, "אני חי כאן שלושים שנה ולא שמתי לב לפתח הזה, ואילו הרבי מליובאוויטש, שאף פעם לא ביקר בביתך יודע היטב כל פינה היכן היא"…