מי לא שמע על שאול המלך? כולנו! זה, בן קיש, שחיפש את האתונות ומצא את המלוכה, נכון? גיבור סיפורינו הוא אמנם שאול המלך, אך לא זה המוכר לנו מהתנ"ך. "שאול המלך" של סיפורינו הוא אכן היה מלך, שמלך בפולין לפני כארבע מאות שנה, במשך.. יום אחד בלבד!

ודאי נשמע לכם הדבר כסיפור דמיוני, אולם, קורותיה של המשפחה ההיא, עברו מאב לבנו, ומהבן לנכד עד שלבסוף נכתב סיפור המלכתו של שאול כמלך פולין, על-ידי אחד הבנים, שהעלה בכתב את מה ששמע מאביו.

שאול קצנלבוגן נולד בעיר פדואה שבאיטליה, בשנת ה' אלפים ש' (5300 לבריאת העולם. 1540 למנין הגוים). רב העיר היה אביו, ר' שמואל-יהודה קצנלבוגן, בנו של הרב המפורסם, המהר"ם מפאודה.

שאול הצעיר היה נער מוכשר מאוד ולמד תורה בשקידה אצל אביו, הרב. לאחר שגדל והיה לבחור, שלח אותו אביו אל ידידו הטוב, ר' שלמה שור, ראש ישיבת בריסק, שהיתה אז הישיבה הטובה ביותר בכל רחבי פולין וליטא.

באותם ימים, חי בפולין אציל, מראשי האצולה הפולנית, הלוא הוא הנסיך רדזוויל. הנסיך היה ידידו הקרוב של מלך פולין.

הנסיך רדזוויל היה האדם העשיר ביותר בכל רחבי פולין. יום אחד, החליט לצאת למסע סביב העולם, כדי להכיר עמים ומדינות. הוא לקח עימו סגל נרחב של משרתים, שידאגו לכל צרכיו ויצא לדרך.

הוא נסע מעיר לעיר וממדינה למדינה, וכדרך האצילים הפולניים, נהנה מחיי הוללות בלי חשבון, עד אשר תוך זמן קצר נגמר כל כספו. הוא נאלץ לפטר את משרתיו אחד-אחד, כשאין ביכולתו לשלם את משכורתם עד שלבסוף נשאר איתו רק משרת אחד, שלא רצה לעזבו לבדו.

הנסיך רדזוויל היה באותו זמן בעיר האיטלקית, פדואה, עם אחרון משרתיו. הוא הסתובב בעיר מבלי שאיש יכירו וללא פרוטה בכיסו. כעת, היה חייב לעשות משהו. והנה, עלה רעיון במוחו; הוא ישלח את משרתו אל הרב המקומי, שוודאי יאות לעזור לו במצבו הקשה.

ואכן, הוא שלח את משרתו אל בית הרב. כשנודע לרב, כי הנסיך רדזוויל רוצה לפגוש אותו, ביקש מהמשרת, שילך אל הנסיך ויודיע לו, כי הוא מוזמן להתארח בבית הרב.

מיד החל הרב להתכונן לבואו של הנסיך, הוא ערך שולחן מלא בכל טוב והזמין את נכבדיה היהודים של פדואה להשתתף בקבלת-הפנים המפוארת.

הנסיך הרעב החייה את נפשו בסעודה הדשנה שהוכנה לכבודו. בטוב ליבו ביין, שמע הנסיך את מארחו, הרב, אומר לשמשו: "לך לשוק העבדים וקנה לי עבד!"

קודם לכן, הסביר הרב לשמשו, כי הוא רוצה ללמד את הנסיך לקח, ואף הורה לו, מה עליו לעשות כדי שמשימתו תצליח.

עודם יושבים בסעודה, והנה השמש מגיע בליוי עבד, שזה עתה נקנה בשוק העבדים.."קח אותו לחדר הקטן ושים קץ לחייו!" – הורה הרב לשמשו.

הרב אמר את המילים הללו בקול שקט ורגוע, שהנסיך רדזוויל התפלא והשתומם, אבל לא אמר דבר; הוא רק משך בכתפיו והמשיך לאכול.

כעבור זמן קצר חזר השמש ואמר: "רבי, מלאתי את פקודתך".

"טוב מאוד, עכשיו לך שוב אל שוק העבדים וקנה לי עבד, יפה יותר וגדול יותר מקודמו", אמר הרב לשמשו.

כשחזר השמש עם העבד השני, הסתכל הרב על העבד בהתעניינות ואמר: "כעת, קח את העבד הזה ועשה לו בדיוק כפי שעשית לקודמו".

גם הפעם מילא השמש את מצוות רבו וכעבור דקות ספורות חזר והודיע, שביצע את הוראתו.

ושוב, מורה הרב לשמשו ללכת אל שוק העבדים ולהביא עבד שלישי, יפה וגדול יותר מקודמיו. השמש נענה להוראת רבו, והלך. הנסיך רדזוויל הסתכל על המחזה בהתעניינות גוברת והולכת, עד שבפעם החמישית, כבר לא יכל להתאפק ואמר לרב:

"ידידי הטוב, אינני יכול להבין, מה ההנאה שלך, בלקנות עבדים ולהורגם בלי כל סיבה… כנראה שהכמרים שלנו צודקים בדבריהם עליכם היהודים…"

"הם אומרים, כי אנו היהודים, צמאי הדם, משתמשים בדמם של אנשים אחרים. האם גם אתה מאמין לדבריהם?" שאל הרב את הנסיך.

הנסיך הרגיש שלא בנוח. אולם הרב אחז בזרועותיו ואמר לו:

"בוא אתי, אני רוצה להראות לך משהו", אמר והכניס את הנסיך לחדר הקטן, אשר שם, להפתעתו, ראה הנסיך את חמשת העבדים ה'שחוטים' מסובים סביב שולחן ערוך ומטיבים את ליבם במאכל ובמשתה, משוחררים מכבליהם.

"רציתי שתראה ותדע, הנסיך רדזוויל, כי עלילת-הדם, אותה טופלים עלינו שונאינו, אינה אלא עלילה שפלה ונבזית! תורתינו הקדושה אוסרת לצער בעל-חי כלשהו. וכן אוסרת עלינו התורה להשתמש בדם, אפילו בדמם של בהמות ועופות שאנו שוחטים ואוכלים. לכן, אנו מולחים את הבשר, לפני הבישול, כדי להוציא ממנו את כל הדם. יתרה מכך, אם אנו מוצאים טיפת דם בביצה, אסור לנו לאוכלה. ועתה באים שונאינו וממציאים עלילה טפשית וחסרת-טעם כזו! כמה יהודים חפים מכל פשע כבר שילמו בחייהם ומתו על קידוש השם, בעטיה של עלילה זו?!"

"ידידי," המשיך הרב בהתרגשות רבה, "כל אדם נורמלי, החושב בהגיון, יכול לראות בוודאות, כי זוהי עלילה שפלה שאין לה כל יסוד, שהומצאה על ברכי שנאת ישראל ולצרכיה בלבד. אגב, אני רוצה שתדע, כי חמשת העבדים שקניתי היום הם מתנה בשבילך, אני רק מקווה שתתייחס אליהם, לפחות כמוני".

"בבקשה, רבי, סלח לי על שהעלתי חשד איום זה אפילו לרגע קט", גמגם הנסיך מבוייש, כשפניו מעלים סומק של מבוכה.

"זה לא חשוב. מה שחשוב באמת הוא, שכאשר תחזור לביתך, תיידע את כל האנשים, שעלילות-הדם על היהודים הינם שקר מוחלט. ואתה, הנסיך רדזוויל, לא תתן לאיש להעליל על היהודים האומללים ולרדוף אותם".

"אני מבטיח בכל ליבי לקיים את דבריך", אמר הנסיך בהחלטיות. וכאשר נתן לו הרב את סכום הכסף שביקש כהלוואה ממנו, לפני שעזב את ביתו, פנה הנסיך אל הרב ואמר: "כיצד אוכל לגמול לך על נדיבותך כלפי, מלבד פרעון החוב, שיעשה מיד עם שובי הביתה?" – שאל בחיוך.

"לי לא נחוץ דבר", אמר הרב, "אך אם אתה רוצה לגמול טובה תחת טובה, עשה זאת עם יהודי פולין, למענם אתה יכול לעשות הרבה. בני, שאול, לומד עתה בישיבה שבבריסק. תוכל למסור לו את הכסף והוא כבר יעבירו אלי. לפי מיטב ידיעתי, הרי בני כרגע לא זקוק לעזרה, אבל בעתיד, אם הוא יבקש ממך טובה, בטוחני שלא תדחה את בקשתו, או כל בקשתו של מישהו אחר הזקוק לחסדיך…"

הנסיך רדזוויל רשם את כתובתו של בן הרב, שאול, נפרד ממארחו לשלום ויצא לדרכו בחזרה לביתו.

מיד בהגיעו לביתו, שלח הנסיך לקרוא לשאול, בנו של הרב, שיבוא אליו. הוא החזיר לו את סכום הכסף שלווה מאביו, הרב של פדואה, וגלגל עימו שיחה ידידותית בענינים שונים. חיש מהר הבחין הנסיך, כי הבחור היהודי העומד לפניו הינו פיקח וכשרוני במיוחד. הוא הציע לו להיות מזכירו האישי ומנהל עסקיו המסועפים.

לאחר שהתיעץ בדבר עם רבו קיבל שאול את ההצעה בשמחה, הוא ראה בכך הזדמנות לעזור לאחיו היהודים הנרדפים, שבפולין. תוך זמן קצר ניהל עסקים מורכבים והצליח מאוד בתפקידו החדש, ולא עברו ימים רבים עד שהתעשר מאוד.

שאול "יודיטש" (בנו של יהודה) היה מקובל בכל החוגים הגבוהים בפולין, לרבות חצר המלוכה. כולם העריכו אותו בשל יושרו האישי וטוב ליבו וכן בשל נושאו את דגל יהדותו בגאון.

בשנת ה'שמ"ו, כאשר שאול יודיטש היה בן ארבעים ושש שנה, נפטר המלך באטורי, מלך פולין. על הנסיכים, הרוזנים ואנשי האצולה הפולנית היה לבחור מלך חדש בהעדר יורש. הם עמדו בפני בעיה קשה. אף לא אחד מהמועמדים הצליח להשיג את רוב הקולות לבחירתו. היה עליהם לבחור מלך חדש בו ביום שמת המלך הקודם והנה הם לא מצליחים!

השמש נוטה לשקוע, ועדיין אין מלך לפולין.

לפתע, קם הנסיך רדזוויל ואמר:

"חברים יקרים! נותרו לנו דקות ספורות לפני שקיעת השמש ועדיין אין לנו מלך חדש. תהיה זו בושה וחרפה אם לא נצליח לבחור מלך, כדרישת חוקי מדינתינו. אבל, מצד שני, אי-אפשר לעשות זאת על רגל אחת. לכן אני מציע, שנבחר מלך זמני, מלך ליום אחד. יש לי גם מועמד מתאים, כולכם מכירים אותו. הוא ידוע כאדם ישר וטוב, ויפנה את מקומו למלך שנבחר. הוא ייבחר כמלך זמני עד שנבחר את המלך הקבוע, כך תינתן לנו ארכת זמן נוספת כדי לעשות את הבחירה הנכונה והכדאית".

"ומי הוא המועמד המתאים?" שאלו כולם.

כשחיוך על פניו, הצביע הנסיך רדזוויל לעבר מזכירו האישי, שאול, שישב על-ידו.

"הידד! יחי מלכנו, יחי מלכנו!" קראו כולם.

מיד הובא כתר המלכות והונח על ראשו של שאול. הוא הושב על כסא המלוכה, כשברקע הריעו החצוצרות והידיעה פשטה במהירות הבזק: שאול הראשון הוכתר כמלך פולין!

כפי הנהוג, הביאו לפני המלך החדש את הארכיון המלכותי, ואת ספרי החוקים. מלכי פולין נהגו מיד עם היכנסם לתפקיד, לפרסם מינשרים מיוחדים, שקיבלו אחר-כך תוקף של חוק. שאול המלך, ביודעו כי תקופת מלכותו קצרה, אולי באמת רק יום אחד, הוציא מיד שורה של מינשרים וחוקים חדשים, הבאים להקל את מצב היהודים. אחד החוקים שקבע אמר כי מי שירצח יהודי, דינו כדין רוצח אציל פולני – מוות. הוא אינו יכול לפדות את עצמו בממון, כפי שהיה מקובל עד כה.

לילה זה, עבור שאול היה הלילה הכי ארוך. הוא היה מאוד נרגש, ולא הלך לישון. הוא ידע כי מחר הוא כבר לא יהיה מלך ועליו לנצל כל רגע להוצאת עוד חוק לטובת ליהודים ואסור לו ללכת לישון.

למחרת בבוקר הגיעה משלחת שכללה את כל הרוזנים והנסיכים השותפים למהלך בחירתו של המלך החדש. המשלחת הביאה מתנות שונות למלך החדש. בראשה עמד הנסיך הבכיר זיגיזמונד.

המלך שאול קיבל את המשלחת במאור פנים. הוא ניהל שיחה ערה עם כל אחד מחבריה והבטיח לנהוג כלפי כל אחד ואחד בצדק וביושר. לבסוף ירד שאול המלך מכסא המלוכה, הסיר את הכתר מעל ראשו והניחו על ראש הנסיך זיגיזמונד.

כל הנסיכים והרוזנים הסתכלו בפליאה ובתמיהה. כמה מהם אף נפגעו. שיהודי יקבע להם מי יהיה מלך פולין המעטירה? שאול חייך אליהם את חיוכו הטוב, ואמר:

"ידידי היקרים! מאחר שאתם בחרתם בנסיך זיגיזמונד כראש המשלחת שלכם, הרי בעצם הראיתם את הסכמתכם לכך שהנסיך זיגיזמונד הינו המועמד המתאים ביותר להיות מלך פולין".

בחירתו של שאול אושרה פה אחד על-ידי כל האצילים וזיגיזמונד השלישי עלה על כס המלוכה.

מאוחר יותר, כאשר נשארו הנסיך רדזוויל ומזכירו, שאול, לבדם. פנה הנסיך לשאול בתרעומת ואמר לו:

"מדוע לא שמת את הכתר על ראשי? האם זה הגמול המגיע לי, ידידך?"

"ידידי היקר," השיב שאול ופניו רציניות, "כיצד נראה היה הדבר בעיני כל השאר? האם הם היו עוברים על כך לסדר היום? הלוא וודאי היו חושבים, שתכננו את כל הענין מתחילתו ועד סופו; קודם אתה המלכת אותי למלך ליום אחד ואחר-כך אני המלכתי אותך למלך לכל ימי חייך!"

הנסיך רדזוויל נוכח לדעת, כי הצדק עם שאול ולא ניתן היה לנהוג אחרת. לכן סלח לו והשניים נשארו ידידים טובים.

שאול כובד ונערץ על-ידי כולם וביניהם גם המלך החדש. המלך זיגיזמונד השלישי נתן לו אות הצטיינות מיוחד, אותו נשא על בגדיו. שאול השתדל בכל מאודו לעזור לאחיו היהודים, ובמיוחד ליהודי העיר בריסק. הוא יסד ישיבות, בנה מקוואות וסייע לתלמידי-חכמים ביד רחבה.

לפני מותו בגיל שבעים ושבע, בבריסק, ציוה שאול על בניו ללכת בדרכיו, לעזור ליהודים בצנעה ובענווה.

זהו סיפורו של שאול, המלך היהודי של פולין, שמלך יום אחד בלבד…