למרבה הפלא למרות נחיצותו הבלתי מעורערת של האוויר אותו אנו צורכים ואשר לו אנו זקוקים "כאוויר לנשימה"… עדיין רמת המודעות להשפעת איכות האוויר על בריאותנו, נמוכה בהרבה מזו לה זוכים המזון והמים למשל.

תעיז רק להציע למישהו להכניס לפיו דבר מאכל מקולקל שעבר זמנו, או ללגום מבקבוק מים מעופשים. ותשמע "השתגעתי להכניס דבר כזה לפה?!". אבל אם תגיד משהו על זיהום או איכות האוויר קרוב לודאי שתזכה לשמוע את ה"נו, עזוב שטויות"… זאת למרות שברור כי ברוב המקרים הנזק שעלול להיגרם מנשימת אויר מזוהם חמור שבעתיים מכאב בטן חולף כתוצאה מאכילת מזון לא ראוי.

אבל מה לעשות, אנחנו בני אדם קטנים וקצרי רואי, וככאלו אנו מסרבים להכיר אפילו בסיכון החמור ביותר אם לא ניתן לראות את השפעתו המיידית. ולכן מזון מקולקל שיכבד אותי מיידית בכאב בטן בשום אופן לא יכנס לפי. אבל אויר מזוהם שאת תוצאותיו הקטלניות אפגוש מאוחר יותר, נו, לא נורא, מזה קל להתעלם.

אז רגע לפני שאתם רצים לרכוש מסכת מנתחים, תרשו לי להבהיר שלא באתי להלחיץ אלא בסך הכול לעורר את המחשבה הבאה:

הנשמה ממש כמו הגוף זקוקה ל'מזון' – חוויות ומעשים המטעינים וממלאים אותה באנרגיה רוחנית. והנשמה ממש כמו הגוף מושפעת גם היא מ'איכות האוויר' – האקלים הרוחני הסובב אותה.

כמה קל לטעות ולחשוב: לעשות מעשה לא מוסרי? חס ושלום! "השתגעתי לעשות משהו כזה?!", זה הרי יגרום מייד לכאב בטן רוחני של נקיפות מצפון וייסורי נפש. אבל לצפות במעשה שכזה, לדבר אודותיו ולהיחשף לאווירה ולאקלים מושחת ולא ערכי? "נו, עזוב שטויות"… זה לא משפיע עלי…

זהו – שלא. זה משפיע ועוד איך! בדיוק כשם שאויר מזוהם פוגע אנושות בבריאות הגוף גם אם לא חשים בזאת, כך גם ההיחשפות, ואפילו עצם השהיה, באווירה מושחתת ולא מוסרית משפיע על הנשמה, ומותר בה רושם מזיק ופוגע.

וכפי שכתב הרבי:

" חיי האדם תלויים באוויר שמסביבו. בלי אויר אי אפשר, ולפי סוג האוויר שנושמים – כך הם החיים. כאשר חיים באוויר של תורה ומצוות – אלו חיים בריאים; כאשר חיים באוויר של כפירה – הרי אלו חיים בלתי-בריאים עם נטייה מתמדת לחלות במחלות (רוחניות) מדבקות".

אז – "תנו לנשום אויר נקי"!