אם אתה צייר ומבקשים ממך להכין איור שימחיש את דמותו של חסיד, קרוב לוודאי שתצייר יהודי עם רגל אחת מורמת למעלה, ידיים מתנופפות בתנועת ריקוד אופיינית, פנים משולהבות משמחה, ואולי גם איזה בקבוק 'משקה' ברקע. השמחה מזוהה כל-כך עם החסידות, עד שאם אמרת חסיד – אמרת יהודי שמח.

ואכן, השמחה הינה אחת מעקרונותיה החשובים של החסידות, עד שאי-אפשר להבדיל ביניהן. מורנו הבעש"ט, ובעקבותיו כל מורי החסידות, שמו דגש רב לא רק על עבודת-ה' מתוך שמחה, אלא תבעו שהחסיד יהיה שמח בכל אורחותיו ובכל מעשיו.

לא חידוש

ברור ומובן מאליו שאין השמחה 'חידוש' של שיטת החסידות. החסידות בכלל לא 'חידשה' דבר, שכן התורה אינה זקוקה ל'חידושים' וגם אינה סובלת אותם. החסידות רק הדגישה והאירה באורה המיוחד את היסודות שקיימים ביהדות מאז ומעולם, וכתוצאה מכך גם השמחה קיבלה את המקום הראוי לה.

בתנ"ך ובמאמרי חז"ל מדובר אין-ספור פעמים על הצורך בשמחה, על תועלתה וחשיבותה. די לנו אם נציין את הפסוק הידוע מהתהילים: "עבדו את ה' בשמחה". הרמב"ם, בהלכותיו, מפליג בשבחה של עבודת-ה' הנעשית מתוך שמחה. גם מורי הקבלה אמרו דברים נפלאים בשבח השמחה. האר"י-ז"ל אמר, שזכה לכל השגותיו הנעלות רק בזכות השמחה. הוא גם מפרש באופן מיוחד את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", שנאמר ב'תוכחה'. לדבריו, ההדגשה היא על ה"בשמחה", לאמור: אמנם עבדת את ה' אלוקיך, אך לא עבדת אותו בשמחה, וזהו החטא.

הטעות שההמון עושה ביחס לשמחה היא, שהוא מזהה אותה עם קלות-ראש ו'לקיחת החיים בקלות'; ואין לך טעות גדולה מזו. השמחה היא עניין רציני ביותר – גם בשעה שהיא מתפרצת בריקוד סוער. החסידות עושה הבחנה ברורה בין הוללות, שהיא דבר רע ומזיק, לבין השמחה שאין כמותה להביא להתעלות ולהזדככות.

שמחה אמיתית נובעת מאמונה איתנה באחדות האלוקית של הבריאה. כשיהודי יוצא מנקודת-הנחה שהקב"ה ממלא את כל המציאות – הוא חש את נוכחותו של הקב"ה בכל זמן ובכל מקום והוא גם מבין את משמעות הדבר: אם אדם שמלך המדינה היה מתלווה אליו בדרכו ודאי הוא שמח מאוד על מחווה זו, ודאי וודאי שיש לשמוח שמחה עצומה על שמלך-מלכי-המלכים, הקב"ה, מלווה את האדם בכל צעדיו ונמצא איתו תמיד!

שמחה מסלקת קשיים

גם ההכרה, ש"כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה" – מולידה שמחה. צרות וייסורים אינם פוגעים בשמחתו של יהודי שחדור בהכרה זו; שכן הוא יודע, שגם הסבל הוא לטובה. ואדרבה, בספר ה'תניא' מוסבר, שבתוך הצרות והסבל טמון טוב נאצל ביותר. בדרך זו מסביר מחבר ה'תניא' את הכתוב: "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה" – שאדם צריך לשמוח בייסורים, משום שהם טומנים בחובם טוב נפלא, אף אם כרגע הוא לובש דמות של כאב וצער. לאידך גיסא, היהודי המאמין בטוח, שהקב"ה ייטיב לו גם ב"טוב הנראה והנגלה"; כלומר, שגם בעיני-בשר יהיה טוב זה נראה כטוב.

השמחה בעבודת-ה' מעידה, ראשית-כל, שהאדם עושה את הדברים באהבה וברצון, ולא בכפייה ובחוסר-ברירה. בנוסף לכך, השמחה גם מקילה ביותר את הקשיים שכרוכים לפעמים בקיום התורה והמצוות. הרבי מליובאוויטש נהג להביא דוגמא מאדם שסוחב ארגז כבד לביתו: אם אין לו שום מושג על תכולתו, ייתכן שיתעייף ואף יתלונן על המשימה שהוטלה עליו; אך ברגע שמגלים לו, כי ארגז זה מלא אבנים טובות ומרגליות – לא זו בלבד שמשקל הארגז יהיה מיד כמשקל נוצה, אלא שהוא יבקש להטעין עליו ארגז נוסף… זה כוחה של השמחה!