חג הפסח הוא הראשון מבין שלושת החגים שנקראים בתורה "שלוש רגלים", והם: פסח, שבועות וסוכות. הוא הראשון כי חוגגים אותו בחודש ניסן, שהוא, על-פי הלוח הקדום שבתורה, "ראשון … לחודשי השנה" (שמות פרק יב פס' 2). לחג הפסח עוד שמות – חג המצות, חג החירות וחג האביב. שלושה משמות החג – חג הפסח, חג המצות וחג החירות – קשורים למשמעות ההיסטורית והלאומית של החג, ליציאת מצרים. השם חג האביב מעיד על המשמעות החקלאית של חג הפסח, שחל בעונת האביב ואשר בו מתחילים את קציר התבואה הראשון – וליתר דיוק: את קציר השעורים. וגם לתאריך שבו חל חג הפסח – ט"ו בניסן, אמצע החודש – יש משמעות, כפי שיתברר בהמשך.

חג הפסח – חג יציאת מצרים

את הפסח הראשון נצטוו בני ישראל לחגוג לראשונה בלילה שבו יצאו ממצרים, כמו שמסופר בספר שמות: "וככה תאכלו אותו: מָתְנֵיכֶם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בְּיֶדְכֶם.

ואכלתם אותו בחיפזון – פסח הוא לה'" (שמות יב פס' י"א). המילה "פסח" בפסוק זה לא מתכוונת לחג הפסח, אלא לזבח הפסח – לַכֶּבֶשׂ שאותו זבחו ואכלו בני ישראל בלילה שלפני יציאת מצרים. והזרוע – חתיכת בשר צלוי שנוהגים לשים בקערת הסדר – היא זכר לזבח הפסח. ועוד משמעות לשם חג הפסח: בליל יציאת מצרים, בזמן מכת בכורות, ה' פָּסַח, דילג, על בתי בני ישראל – ובכוריהם לא מתו. שני הסברים אלו לשם החג מוצגים יחד בסיפור יציאת מצרים – "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פָּסַח על בתי בני ישראל בְּנָגְפּוֹ את מִצְרַיִם ואת בתינו הציל…" (שמות פרק יב פס' כ"ז). שבעת ימי החג נקראים בתורה בשם "חג המצות" – וגם שם זה קשור בסיפור יציאת מצרים: בני ישראל נאלצו לצאת ממצרים בחיפזון. הבצק שהכינו לא הספיק להחמיץ, והם הספיקו לאפות רק "עוגות מצות … כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה… " (שמות פרק יב פס' ל"ט). ועוד על המצות – בהמשך.

"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח"

ההגדה שקוראים בליל הסדר נכתבה, כדי שנחזור ונספר את סיפור יציאת מצרים, היציאה מעבדות לחירות, מדי שנה בשנה סביב שולחן הסדר. וכך נזכור את האירוע החשוב הזה, וגם נעביר אותו מדור לדור, כמו שכתוב: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים פרק טז פס' ג) – "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות פרק יג פס' ח).

ביעור חָמֵץ, אכילת מצה וסדר פסח משחזרים את האירוע ההיסטורי של יציאת מצרים, שהיה ונשאר בעל משמעות לאומית מרכזית במסורת ישראל ובזיכרון ההיסטורי של עם ישראל. קערת הסדר מסמלת גם את תקופת השעבוד במצרים – וגם את היציאה לחירות: את תקופת השעבוד של בני ישראל במצרים, שכללה עבודת פרך בבנייה, מסמלים המרור (חסה וחזרת) והחרוסת (עיסה מפירות מתובלים המסמלת את הטיט ששימש לבנייה).
את יציאת מצרים והחירות מסמלים הזרוע – זכר לקרבן הפסח, וביצה שלוקה – זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבים בבית המקדש בחג הפסח. המצות הן סמל ל"לחם העוני" שאכלו אבותינו, בני ישראל, במצרים, כמו שמסופר בהגדה של פסח (בארמית): "הא לחמא ענייא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – ובעברית: "זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים" – כי המצה נחשבה ללחם של העניים ביותר, של העבדים.

חג האביב – חג חקלאי

חג הפסח נקרא גם חג האביב, מכיוון שהוא חל בחודש ניסן, חודש האביב, כמו שכתוב: "שָׁמוֹר את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוהיך כי בחודש האביב הוציאך ה' ממצרים לילה" (דברים פרק טז פס' 1).

תקופת האביב מציינת פריחה ולבלוב, ובחודש ניסן, חודש האביב, מתחיל הקציר הראשון – קציר השעורים: בתקופה שבית המקדש היה קיים היו יוצאים לשדות ביום הראשון של חול המועד – ליתר דיוק: במוצאי החג הראשון – וקוצרים את העומר הראשון.

את קציר העומר היו מביאים בתהלוכה מרשימה לירושלים, לבית המקדש.

המדרשים מתוך ספרות חז"ל נזכר גם הקשר בין האירוע ההיסטורי של יציאת מצרים ובין תקופת האביב. על-פי מדרש זה, ה' בחר להוציא את בני ישראל ממצרים דווקא באביב, בחודש ניסן, כאשר מזג האוויר נוח ונעים – "לא בתמוז – מפני השרב, ולא בטבת – מפני הצינה (=הקור)", וגם לא בחודש תשרי – שהוא כבר "עונת גשמים" – אלא בניסן, "שהוא כשר (=מתאים) לצאת בו לדרך, לא חמה (=שמש) קָשָׁה ולא צינה קשה" (מדרש במדבר רבה ג, ד).