באחד מימי הקיץ החמים, יצא משולם מחברון, בדרכו אל עיר הקודש, ירושלים. שני נוסעים יהודיים נוספים נתלוו אליו; יוסף, שהיה סוכן ומתווך, ורפאל, סוחר במקצועו.
שלושת הנוסעים תיכננו להצטרף לשיירה ויחד איתה לעשות את דרכם לירושלים. באותם ימים, לפני כחמש מאות שנה, היו הדרכים בארץ ישראל בחזקת סכנה. שודדי דרכים וחיות פרא ארבו לנוסעים ושחרו לטרף, ומשום כך המתינו הנוסעים להתארגנות של שיירה גדולה. אולם בימי הקיץ הלוהטים, הזדמנה שיירה שכזו, מחברון לירושלים, רק לעיתים נדירות, ואילו למשולם ולחבורתו לא היתה סבלנות לחכות והם החליטו לצאת לדרך לבדם.
למזלם, פגשו הנוסעים בדרכם שני ממלוכים ישרי לב, שאף הם היו בדרכם לירושלים. הממלוכים, למי שאינו יודע, הינם חיל פרשים מצרי, שהגנו על יושבי הארץ בזמן השלטון הטורקי. כעת, שמחו היהודים להצטרף אליהם ולמורה הדרך שלהם, עלי, שהיה ערבי מקומי. השיירה המשיכה בדרכה עד אשר החלה השמש לשקוע מאחורי הרי יהודה. אז הם נעצרו ליד כפר קטן, ששמו חליבי. עלי, מורה הדרך, אמר להם, כי יש לו מכרים בכפר והוא רוצה לדרוש בשלומם ולשאול בעצתם, מהי הדרך הקצרה והנוחה ביותר לירושלים. הוא הבטיח לשוב מיד.
אמר ועשה. אולם "דרישת השלום' של עלי היתה מקורית לחלוטין. הוא סיכם עם שלושה מחבריו, כי במעטה החשיכה הם יתנפלו על הסוחרים היהודיים וישדדו את כספם.
עלי לא התעכב זמן רב בכפר ומיד שב אל היהודים ואמר להם, כי חבריו הציעו לו לנסוע בדרך צדדית, כך יחסכו את תשלום מס הדרכים, שמשמרות השלטון גובים בדרך המלך.
ולא זו בלבד, אלא שאם ילכו בדרך זו, הם גם יהנו מביטחון מוחלט, אך זאת בתנאי, שישלמו לו בסוף מסעם דוקאט זהב.
הממלוכים האמינו לעלי וגם משולם וחבורתו סמכו על דבריו.
ואכן, בחצות הלילה יצאה השיירה לדרך. עלי הוביל אותם בדרכים עקלקלות, ברחובות סבוכים וחשוכים, עד שהגיעו למערה, הסמוכה לחברון.
עלי הנוכל הוביל את הנוסעים העייפים ליער, הסמוך למערה. שם ניגש אל משולם וחבורתו ואמר להם: "כעת, תנו לי שני דוקאט זהב, כפי שהבטחתם".
"דבר ראשון, הבטחנו לך רק דוקאט זהב אחד. שנית, הרי סיכמנו, שניתן לך את המטבע בסופו של המסע, כשנגיע לירושלים. דבר שלישי, אין לנו כסף כאן, מלבד חצי דוקאט זהב. אם אתה רוצה, ניתן לך אותו, אבל רק בירושלים נוכל להשלים את הסכום שהובטח", מיהר יוסף, הסוכן המומלח, להבהיר את הענין, ביודעו היטב, כי עלי מנסה לבדוק, האם יש ברשותם כסף רב.
אולם עלי לא השיב דבר, הוא קפץ על סוסו המהיר, חמוש בחיצים וקשת ודהר אל תוך מעבה היער החשוך. לא חלף זמן רב והנוסעים שמעו את קולו של עלי קורא למישהוא ולאחו רגע קט נשמעה שריקה מתוך היער.
פחד גדול נפל על משולם וחבריו, וביודעם את הסכנה הצפויה להם, לסוחרים היהודים, פנו לממלוכים ואמרו:
"עלי הנוכל זומם להרוג אותנו ולחמוס את כל רכושנו. אבל, עליכם לדעת, כי לפני צאתנו לדרך, ביקרנו אצל מושל העיר חברון וסיפרנו לו, כי אנו מצטרפים אליכם במסע לירושלים. ובכן, זכרו, אם יאונה לנו כל רע, תוטל האשמה על ראשיכם!"
הממלוכים טובי הלב, לא רצו להרע כלל לנוסעים היהודים, הם מהרו להרגיע את הסוחרים, ואמרו: "אל דאגה. אנחנו נתפוס את עלי, בן הבליעל, ונהרוג אותו'. ומיד קפצו על סוסיהם האבירים, לקחו את החיצים והקשת שברשותם ודהרו במהירות אל תוך מעבה היער.
יוסף עקב אחריהם בשקט, כדי לראות ולשמוע מהנעשה. משולם ורפאל נשארו במקומם. יוסף הסתתר מאחורי עץ עבות והאזין לכל רחש. ליבו החל פועם בחוזקה, בשומעו את עלי משוחח עם הממלוכים: "שמעו בקולי. תיכננתי עם עוד שלושה מחברי מהכפר חליבי, להרוג את היהודים ולקחת את סוסיהם, כספם וכל רכושם. הצטרפו אלינו ואנחנו נחלק את השלל הרב שווה בשווה. היהודים הללו הם סוחרים עשירים ובידם כסף רב. איש לא יידע, שאנחנו רצחנו אותם"…
אולם הממלוכים, בהיותם אנשים ישרים והגונים, השיבו בתקיפות: "לא, עלי. המושל של עירנו, חברון, דואג לשלום תושביו, והוא יודע שיהודים אלו נוסעים אתנו ומחובתינו להגן עליהם מכל פגע. ברגע שיוודע לו על כך, הוא ידרוש את דמם מאתנו".
"תאמרו למושל, רקם עלי את תוכניתו השטנית בקול רם, כי הבאתם את היהודים בסמוך לירושלים, ושם התנפלו עליכם בדואים חמושים, והללו הרגו אותם, שדדו את רכושם, ואילו אתם בקושי נמלטתם על נפשכם".
"לשווא כל דבריך, עלי", אמרו הממלוכים בפסקנות, "הבחירה בידך, או שאתה חוזר אלינו מיד, וביחד עם היהודים אנו ממשיכים בדרכנו לירושלים, ואז לא נגלה לאיש על תוכניתך האכזרית. או אם אתה עדיין עומד על דעתך, אנו מחסלים אותך, עכשיו, בטרם יספיקו חבריך הרוצחים להגיע לכאן.
לעלי, איפוא, לא נותרה כל ברירה. הוא נאלץ לוותר על תוכניתו האכזרית ולחזור אל הסוחרים היהודיים, שחיכו ביער רועדים מפחד.
בינתיים מיהר יוסף לשוב אל חבריו מבלי להראות כל סימן, כי אוזניו הצליחו לקלוט את תוכן השיחה בין הנוכל עלי לשני הממלוכים.
המסע המשיך בדרכו, שני הממלוכים הושיבו את עלי ביניהם, ולא גרעו ממנו עין. משולם, יוסף ורפאל נסעו מאחוריהם.
השיירה נסעה כל הלילה לאור הירח המלא עד אשר עלה עמוד השחר. עלי חשש, כי בהגיעם לירושלים, ימסרו אותו הממלוכים לאמיר, מושל העיר, כדי שיחרוץ את דנו. לכן ביקש מהם שישחררו אותו, כדי שיובל לבקר את קרובו, הגר בכפר הסמוך. הממלוכים נענו לבקשתו, לא לפני שווידאו כי לא נשקפת כל סכנה לנוסעים.
בצעדים מאוששים המשיכו הנוסעים בדרך המובילה אל בית לחם. לאחר זמן מה, הם נעצרו ליד קבר רחל אמנו, להתפלל.
בעיניים דומעות ובלב רוטט הודו הסוחרים היהודים לה', על חסדו הגדול, ששלח להם את שני השומרים, הממלוכים, שיגנו עליהם, וכך ניצלו ממות בטוח.
הסוחרים שילמו לכל אחד מהממלוכים מטבע זהב, והודו להם מקרב לב.
עוד באותו יום, הגיעו הנוסעים לירושלים, כשליבם מלא בשבח והודיה לה', על דרך הצלתם המופלאה.
