בית חב"ד גוש קטיף ניצן

ניצן. ת.ד. 10

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

האם אנחנו עדיין עם הספר?

עם-ישראל כונה בעולם כולו 'עם הספר', משום שכל אחד ואחד מבני העם חש קִרבה טבעית לעולם הספר והלימוד. אך מה קורה כיום?

חז"ל אומרים, שמט"ו באב ואילך יש להוסיף בלימוד התורה. התאריך הזה מציין (בממוצע) את הנקודה שבה הלילות מתחילים להתארך, ולשם מה ניתן לנו הלילה אם לא כדי לעסוק בתורה? ביום עובדים, וכשחוזרים הביתה מוקדם יותר, יש יותר אפשרות לפתוח ספר וללמוד. לכן ט"ו באב מזכיר ומעורר שיש להוסיף בלימוד התורה, וחז"ל הבטיחו לאדם את השכר על כך – "יוסיף חיים על חייו".

דווקא התייחסותו של האדם הפשוט אל הספר ואל הלימוד משקפת, למעשה, את מהותו של העם. עם-ישראל כונה בעולם כולו 'עם הספר', לא רק מפני שיהודים בעלי דרגה רוחנית גבוהה עסקו בתורה, אלא משום שכל אחד ואחד מבני העם חש קִרבה טבעית לעולם הספר והלימוד. לאורך כל הדורות זה היה מראה טבעי לחלוטין, להיכנס בערב לבית-המדרש ולמצוא שם את כל בעלי המלאכה, הסוחרים ומכובדי העיר, יושבים ולומדים. זה וגמרא בידו, זה ומשנה לפניו, זה עם חומש, זה עם שולחן-ערוך, ומי שאינו יודע ללמוד – עם ספר תהילים.

טעם החיים

הזיקה הטבעית הזאת אל הספר עשתה אותנו ל'עם-הספר'. האדם הפשוט מן הרחוב היה מלא וגדוש פסוקים, מאמרי חז"ל, מדרשים. שיחת החולין שלו הייתה רוויה מטבעות לשון מן המקורות, וממילא הייתה עשירה וערכית יותר. אווירה זו חינכה את הדור הצעיר לאהוב ספרים ולרצות ללמוד, ובכך נבדל העם היהודי מהעמים שסביבם חי, ורמתו הרוחנית הייתה גבוהה מהם בכמה וכמה דרגות.

עם התמורות הרוחניות שעברו על עמנו, אבדה לחלקים רחבים מהעם הגישה הטבעית הזאת אל הספר. הקשיבו לדבריהם של נבחרי העם, אנשים הנחשבים משכילים ורמי-מעלה, ותשמעו שפה שטוחה, רדודה, נעדרת פתגמים ואמרות; שפה שלפנים גם עגלון בשוק התבייש בה. אווירה זו גורמת גם לאנשים יודעי-ספר להינזר מהשמעת פסוק או פתגם, כי רבים הסיכויים שהשומעים לא יבינו את משמעותו.

מי שנזקק להוכחה, יכול לראות אף בכך כמה הפסיד העם היהודי בהתנתקותו משורשיו וממקורותיו הנצחיים. דיי לנו בתוצאות המרות האלה כדי להבין את הצורך החיוני לחזור אל המורשת, לחזור אל התורה. עכשיו אנו מבינים בבירור למה נאמר על דברי התורה "כי הם חיינו", שכן התורה ולימודה הם שהעניקו לנו את טעם החיים ואת הסגולות המיוחדות של העם היהודי.

אצלי או אצלך?

עלינו לשנות את האווירה ואת הגישה, והדבר הזה יכול להיעשות רק כאשר כל מי שמאמינים בחשיבותה של התורה, יעשו בפועל להחדרתה לכל שכבות העם. אי-אפשר להסתפק כיום באמצעים רגילים. כל מי שמסוגל לפתוח ספר ולהבין, צריך לפעול כדי ללמד את הזולת.

בשנים האחרונות חל באמת שינוי לטובה. שיעורי תורה נעשו חלק מרכזי בנוף הארץ. כיום אין עיר בארץ שאין בה מאות שיעורי-תורה בכל שבוע, בכל מקצועות היהדות, לנשים ולגברים, למתחילים ולמתקדמים. אלא שלא הכול יודעים על ההיצע הרחב שעומד לרשותם

אבל בכך לא דיי. עדיין מצויים מאות-אלפי יהודים שרוצים ללמוד ולטעום ממעיינות התורה. רואים את התעניינותם, שומעים את השאלות שהם שואלים. מקצתם אולי לא יֵלכו לבית-הכנסת לשיעור, אבל אם אתה תציע להם ללמוד פעם בשבוע בביתך או בביתם – יקפצו על המציאה. ואל תאמר מי אני ומה אני. אתה יכול, כי לעומת הבערות הנוראה המצויה בימינו, כל אחד ואחד שמסוגל לפתוח ספר הוא בבחינת תלמיד-חכם מופלג.

כשם שהגוף זקוק לאספקת מזון קבועה, גם הנפש היהודית זקוקה למנת-מזון יום-יומית, והיא התורה. כשיהודי קובע עיתים לתורה, הוא מספק מים חיים לנפשו הצמאה ומקבל כוחות מחודשים. חייו מתעשרים בעושר הבלתי-נדלה של התורה, והוא נעשה אדם חדש. זו המשמעות האמיתית של היותנו 'עם הספר'.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

עוד מהמגזין

מערכת האתר

יכול לעניין אותך גם

השאירו תגובה