אדם מספר לחברו כי הוא הלך לישון מאוד מאוחר בליל אמש, הוא עלה על יצועו בשעה שלוש לפנות בוקר. נענה החבר ואמר, אני דווקא הלכתי לישון מאוד 'מוקדם' . . . בשש בבוקר . . .

מסתבר כי הכול הוא בעצם עניין של הסתכלות, בעיני האחד מודד הזמן נע על פי חסר שעות השינה שלו, ואילו אצל האחר המדד הינו תלוי תפוקה . . . כל השוני הינו, זווית הראיה.

השוני בתפיסות עולם עשויה במרבית המקרים להוביל שני בני אדם אשר חוו חוויה זהה להתנתב אל עבר מסקנות שונות בתכלית, האחד יגע תמיד נרגן אל נקודת הסיום והשני תמיד צהלתו בפניו ושמחתו בלבו. אופן ההסתכלות בא לידי ביטוי במישורי חיים מגוונים.

בבתים רבים שעות הבוקר דומות יותר לעיצומה של מלחמה, הבית משול לשדה קרב וכל דבר בו הינו בגדר מטרה. הילדים . . . הם מחוללה המהומה . . . לולי הם יכלו לנוח הוריהם עוד שעת מנוחה חיונית בשעות הבוקר, כן , הם גם היו בהחלט מספיקים גם לשוחח ביניהם ולהחליף מספר מילות נימוס של שחרית . . . כשראיית העולם נמדדת על פי הָחֶסֶר הרי שכל העשייה הינה רדופת תחושת החמצה ורדיפת אין קץ אחר החלק הֶחָסֵר הנראה תמיד בקו האופק וכאילו אינו בר השגה ומתעתע כל העת ברודפיו. התחושה בה האדם אינו מסופק משפיעה על עשייתו לאורך כל שעות היממה כך שגם בתת ההכרה שלו הוא משדר לעצמו ולסובביו נחשלות מתמדת, דבר הגורר אחריו מעגליות בלתי פוסקת של תגובות תואמות. האדם האופטימי, זה היודע לקבל תמיד את הנעשה סביבו בראיית עולם חיובית, מודד תמיד את כל האירועים במדיד ההספקים, חש הנאה מוחלטת ומלא תודה לבורא העולם על אשר הספיק, עיניו נשואות אל עבר נקודת המטרה הבאה, דבר המתורגם באופן מעשי ומידי ליכולת הנעה מושלמת, דבר המתורגם על ידי סביבתו הקרובה לשאיפת חבירה אליו ואל כל דבר המסמל אותו.

יש אנשים הלוקים בשאפתנות יתר, שאיפותיהם הינן הרבה מעבר לרף היכולות שלהם. רצונם מצוי תמיד במעלה אמת המידה של חבריהם, הם לעולם לא יסתפקו במה שחנן אותם בורא העולם, הם תמיד ישעטו קדימה בסערת קרב ובנפש רעבה להשיג עוד ועוד בלי גבול ומידה. הם אלה הלוקים בעשה המקדמת אותם אל עבר קו השבר. חשוב תמיד להיות עם חזון ומעוף, חיונית היא ההתקדמות עבור כל אחד ואחת, אולם על האדם להפעיל באון עקבי את מנגנון הביקורת העצמי ולדעת להביט אל תוך נבכי נפשו כדי לקבל תובנה עצמית מה מתאים עבורו ומה מניע אותו להגיע אל הישגי החברה ללא שיש בידיו כל אמצעי מובנה לשם כך.