במערכת השמש (וכנראה בכל מערכות הכוכבים שבתבל) פועל כוח משיכה בין כל שתי מסות. הפיזיקה מסוגלת לתאר את הכוח הזה, אך לא להסבירו. זו הסיבה לכך שתפוח נופל על כדור-הארץ כאשר אחיזתו בעץ מתרופפת.

מדוע אם כן לא נופל ומתרסק חס-וחלילה כדור-הארץ על השמש? ההסבר הטבעי לכך הוא משום שישנם עוד כוכבים (ושמשות וגלקסיות) במערכת המפעילים גם הם כוחות בכל מיני כיוונים ועוצמות. שילוב כוחות המשיכה בין גרמי השמיים גורם (כנראה) לתנועה המותאמת ולמצב היציב יחסית של היקום. 

כוח המשיכה הפיזיקלי הוא ביטוי ממשי לכוח רוחני השואף לגלות כי הכל בעצם הוא ישות אחת. מה שאנו (והכוכבים) חשים כשאיפה להימשך, להתחבר, להתלכד ולהתאחד זה עם זה – זה בעצם גילוי תחושתו העצמית של השלם, האחד, הכולל את סך כל חלקיו. זה נכון מבחינה אסטרונומית לגבי חוויית המשיכה של חלקי הקוסמוס זה אל זה, וזה נכון גם לגבינו כאשר אנו נמשכים להכיר זה את זה, לדבר, להתווכח, ואפילו לריב! העיקר – להיות יחד.

חוויית הבדידות – אין קשה ממנה. היא עונש הנורא מכול אפילו בבתי הסוהר, אפילו לרוצחים. כלומר – מי שקירבה אל בני אדם איננה לכאורה בראש מעייניו. גם להם אין גרוע יותר מבידוד. מהפרדה מבני האדם האחרים.

"כוח המשיכה" (או בשמו המדעי: גרוויטציה) הוא גדול יותר ככל שהעצם (המסה) גדול (וצפוף) יותר. וכך גם אצלנו: ככל שהאדם "גדול", גדולה במושגים אנושיים, ערכיים – כך גדולה הנטייה שלו למשוך ולחבר יותר ויותר עצמים (גם "קטנים" ממנו), להתחבר עמם ולהשפיע עליהם.

המקור התורני הקדום ביותר המתאר את מלך המשיח הוא נבואת בלעם, המגדיר אותו ככוכב: "דרך כוכב מיעקב". "כוח המשיכה" האולטימטיבי של משיח יפעל על הבריאה כולה. בדומה לשלמה המלך (שהמשיח מצאצאיו) – שגם אליו "נמשכו" כל מלכי וחכמי אומות העולם דאז. הסיפור המפורסם ביותר הוא על מלכת שבא ש"נמשכה" עד כדי כך שהלכה שבע שנים (!) בכדי להגיע אליו ולהתרשם מחכמתו. אך היא לא הייתה היחידה.