רבקה ליפמן, אשתו של סוחר היהלומים, הייתה נסערת עד עמקי נפשה. הסיפור ששמעה זה עתה מבעלה, על עוד סוחר שנעלם בהמבורג, התחבר אצלה עם סיפור שקרה לפני כמה שנים ושלא מש מזיכרונה. מחשבותיה על צערן של העגונות גרמו לה הרגשת מועקה כבדה.

זה היה בעיירה אלטונה, השוכנת ליד העיר המבורג. שני מקרים דומים אירעו בתוך כמה שנים. הראשון קשור ביהודי אברהם מץ, סוחר וחלפן כספים, שהיה יוצא לעבודתו בכל יום מאלטונה להמבורג וחוזר לקראת ערב. יום אחד לא שב לביתו. חיפושיה הנואשים של אשתו לא הובילו אותה לשום מקום. היה ברור כי קרה לו אסון, אולם איש לא ידע מה וכיצד, והאישה נותרה עגונה.

עתה אירע סיפור דומה לעוד סוחר, אהרן בן-משה שמו. גם הוא יצא מביתו בבוקר להמבורג, ולא שב. האירועים עוררו דאגה רבה בקרב הסוחרים היהודים, ומעתה נזהרו וחששו לפני כל החלטה מהחלטותיהם.

אחד הסוחרים סיפר כי יום לפני היעלמו של הסוחר אהרן, ניגשה אליו נערה נוצרייה ושאלה אם יש בידו סכום כסף גדול בעבור עסקה כדאית ביותר. היא הציעה להובילו לסוחר תכשיטים ויהלומים, שהגיע זה עתה לעיר. לסוחר הזה לא היה סכום גדול די הצורך, ולכן החליט לוותר על ההצעה, והעניין גם נראה בעיניו חשוד מעט.

עתה, בספרו את הדברים לאשתו, נזכר הסוחר ליפמן כי גם אליו ניגשה נערה המשרתת בבית-המרזח המקומי, מקום המשמש מפגש לבני-בלייעל, והציעה לו הצעה דומה.

רבקה, בשמעה זאת, נדלקה נורה במוחה: "כך?! אותה נערה פנתה גם אליי וביקשה להציע לך עסק טוב. כעת אין לי כל ספק בדבר היעלמותם של הסוחרים. היה כאן רצח מכוּון, ואני מוכנה לעשות הכול כדי לגלות את הרוצחים".

הסוחר ניסה להסביר לאשתו כי בעיר המבורג, המלאה שונאי-ישראל, יעלו חיפושיה חרס, אך האישה הייתה איתנה בהחלטתה. היא לא שקטה ולא נחה, ובדריכות ציפתה לדבר-מה שישפוך אור על התעלומה, ואכן, הדבר לא איחר להגיע.

לילה אחד, כשכל בני העיר נמו את שנתם, התעוררה האישה ולא יכלה להירדם. היא קמה וניגשה אל המרפסת המשקיפה אל הדרך הישנה המוליכה מאלטונה להמבורג, והביטה בנהר האלבה. פתאום ראתה את בעל בית-המרזח ואשתו נושאים ארגז גדול וממהרים לעבר הנהר.

מוחה פעל בקדחתנות. תחושה פנימית אמרה לה כי ברגע זה עלתה על קצה החוט המוביל לגילוי הרוצחים. היא לבשה מיד את מעילה ויצאה מהבית לעבר בית ראש הקהילה.

ראש הקהילה הביט בה כלא-מבין והתקשה לשתף עמה פעולה. רק במאמצים רבים עלה בידה לשכנעו להעיר את חבריו ולבוא עמה אל המשטרה. שם לא אהבו לשמוע את החשדות כלפי הנוצרים, וראש המשטרה הכריז כי אם יימצא שזו עלילת-שווא, ישליך את ראשי הקהילה לכלא ויחרים את רכושם.

באותו רגע היו ראשי הקהילה מוכנים לוותר, אך רבקה התעקשה והפצירה בהם, עד שהוחלט לשלוח צוות שוטרים לבדוק את הדבר. הללו הגיעו אל הנהר בדיוק ברגע שבעל בית-המרזח ואשתו עמדו להפליג בספינה קטנה שהמתינה להם. לעיני כולם נתבקשו לפתוח את הארגז והשוטרים חיטטו בתוכו, אולם למרבה האכזבה מצאו שם רק בגדים וכלי-בית.

פחד גדול נפל על היהודים מפני נקמת שכניהם הגויים, שכבר נאספו בהמוניהם, אולם רבקה לא הרפתה. תקיפה בדעתה ובטוחה בצדקתה, התחננה לפני ראש-המשטרה כי ייתן לה עוד כמה שעות להוכיח את אשמתם.

היא יצאה וסובבה בעיר, עד שמצאה את הנערה המשרתת בבית-המרזח. רבקה האירה לה פנים ואמרה: "כמה טוב שנפגשנו. ודאי כבר שמעת שבעל בית-המרזח ואשתו הודו ברצח היהודי, אך היהודים אינם דורשים להענישם, אלא רק לקבל את גופת הנפטר ולפטור את האישה מעגינותה. אין לך אלא להודות בחלקך במעשה, ואז תינתן לך האפשרות להפליג עם בעל בית-המרזח ואשתו בספינה הממתינה לכם בנהר".

בחלקת לשונה הצליחה רבקה לקנות את אמונה של הנערה, וזו התוודתה לפניה. היא סיפרה כי שכנעה את אהרון לבוא לקנות תכשיטים מסוחר בבית-המרזח, ובעודו יושב בחדר קם עליו בעל בית-המרזח ורצחו נפש. לאחר מכן נטל את כספו וטמן את גופתו מתחת למדרגות בית-המרזח.

רבקה הצליחה לשכנע את הנערה לבוא עמה אל ראש המשטרה ולמסור לו את המידע, ואכן הנערה סיפרה הכול לפי תומה. אולם הפרשה עדיין לא נסתיימה. בעלי בית-המרזח נחקרו והכחישו הכול. שוב באו הכול במבוכה, וקהל גויים ענק איים לעשות שפטים ביהודים.

גם עתה, בזכות התעקשותה של רבקה, הסכימה המשטרה לחפש בבית-המרזח. השוטרים לא נזקקו לעמל רב כדי למצוא את הגופה. אנחת רווחה של עצב ושמחה מהולים יחדיו נפלטה מפי יהודי אלטונה. הרוצחים הודו גם ברציחתו של אברהם מץ וקיבלו את עונשם. הכסף שנלקח משניהם חולק בין שתי האלמנות.