מגֵפה קשה פשטה בעיר אליק שבמערב אוקראינה. מיום ליום גדל מספר הנספים בה, במיוחד בין צעירים ועוללים, ואין מושיע. הציבור קיבל עליו תעניות, תפילות ודמעות נשפכו כמים, אולם שערי שמים כאילו ננעלו, והמצב מחמיר והולך.

המכה הזאת באה בתקופה קשה לקהילה היהודית. מאז ומעולם סבלו היהודים משכניהם הגויים, אבל בעת האחרונה החמיר המצב מאוד. הדבר קרה בהשפעת הכומר המקומי, שהיה שונא ישראל מושבע, והטיף השכם והערב לשנאת היהודים. בעקבות דברי ההסתה רבו הפגיעות ביהודים, והיה רחוב אחד שכל יהודי שעבר בו היה מותקף ומוכה באכזריות.

בעיר התגורר הצדיק רבי צבי-אריה מאליק, תלמידו של המגיד ממזריטש. כוחו הרוחני והנפלאות שחולל היו שם-דבר בכל הסביבה. היו צדיקים שכינוהו בחיבה 'הגנב', באומרם שגם כאשר שערי התפילות ננעלו, הוא מצליח לפרוץ את כל המנעולים, לחתור תחת כיסא הכבוד ולבטל את הגזֵרות.

עם פרוץ המגֵפה לא חדלו מלהתדפק על דלת ביתו. הורים לילדים חולים וראשי הקהילה, כולם משוועים בבקשת ברכה לרפואה ולהפסקת המגֵפה. הצדיק עומד ומתחנן, מפיל את תחינתו לפני הקב"ה, דמעות זולגות מעיניו, הוא אינו אוכל ואינו ישן; אולם הפעם אין הוא מצליח להעביר את רוע הגזֵרה.

כשראה שכל מאמציו עלו בתוהו אמר למקורביו: "אין לפנינו עצה אלא לקיים את מה שנאמר בגמרא על הפסוק 'ואתן אדם תחתיך' – 'אל תקרי אדם אלא אֱדוֹם'. יבואו שונאי ישראל תחתינו והגזרה תחול עליהם".

הוא ביקש מפרנסי העיר להביא לפניו מאה ושישים מטבעות כסף, לשם עריכת 'פדיון נפש' מיוחד. הפרנסים מיהרו לקיים את בקשתו, והוא הסתגר בחדרו. כמה מבני העיר, שהתמצאו ברזי הקבלה, התלחשו שהצדיק עורך עכשיו 'פדיון' מיוחד, שסודו ידוע רק לצדיקים הגדולים, באמצעות מאה ושישים מטבעות כסף, כמניין 'צלם'.

דרוכים ומתוחים המתינו ראשי הקהילה לצאת הצדיק מחדרו. כעבור זמן יצא רבי צבי-אריה, צרור המטבעות בידו, ואמר: "תנו שקית זו לבחור צעיר וקל-רגליים, שיעבור בריצה ברחוב המסוכן, שבו שונאי-ישראל מתקבצים, ויפזר שם את המטבעות".

הוראת הצדיק התמלאה מיד. בחור נמרץ לקח את צרור מטבעות הכסף, חצה בריצה מהירה את הרחוב המסוכן ופיזר את המטבעות לכל אורכו.

כשהגויים ראו את הבחור היהודי נכנס אל הרחוב, החלו לדלוק אחריו, אך במהרה עטו אל השלל והחלו להתקוטט על המטבעות. בכל פינה לאורך הרחוב נראו התגודדויות והתכתשויות בין פרחחי הגויים, שניסו לחטוף זה מידו של זה את מטבעות הכסף. "היהודים יצאו מדעתם", גיחכו ביניהם.

מאותו יום דעכה המגֵפה בשכונות היהודים, וגם מי שחלו החלו להירפא. לעומת זה, בשכונות הגויים הוסיפה המגֵפה להפיל חללים, ורבים מהפורעים שאהבו להציק ליהודים נפגעו.

דבר פיזור המטבעות נודע לכומר האנטישמי. הוא החל לחקור בעניין וגילה כי זו הייתה הוראתו של הצדיק. בתוך כך נודע כי המגֵפה נעלמה משכונות היהודים, והכומר קישר מיד בין הדברים.

משולהב משנאת ישראל רץ הכומר אל מושל המחוז והגיש תביעה כנגד הצדיק. המושל הורה לקבוע מועד למשפט. שוב עטפה חרדה את הקהילה היהודית. הם הכירו את שנאתו של הכומר, וידעו כי הסכנה נשקפת לא לצדיק בלבד, אלא הדברים עלולים להתפתח לפעולות נקם כנגד כל יהודי העיר.

כאשר הודיעו לצדיק על המשפט לא נראה נרגש כלל. להפך, הוא עודד את בני קהילתו להתחזק באמונתם ובביטחונם בה', והבטיח כי לא יאונה לו ולהם כל רע.

יום המשפט הגיע. לפני השופטים, ובראשם המושל המחוזי, התייצב הכומר ופתח בנאום רווי שטנה על הנזקים שהיהודים גורמים. בצבעים עזים תיאר את 'מעלליהם', שעליהם מנצח כביכול הצדיק.

מושל המחוז שמע את הדברים בנחת. שמע הצדיק ונפלאותיו היה ידוע לו והוא כיבדו מאוד. לעומת זה היה בליבו על הכומר, שבשנאתו ליהודים גורם הפרות חוק ואובדן הסדר בעיר.

"אמור-נא לי", פנה המושל אל הכומר, "האם יש הוכחה שיהודי כלשהו גרם בידיו נזק לציבור?".

"אין הוכחה למעשה ממשי של גרימת נזק", ענה הכומר בקול יבש, "אך בידנו הוכחות כי המגֵפה ברחובותינו באה בגללם".

"כיצד?", שאל המושל, שכבר ידע על האירועים, אולם העמיד פני תם.

בהתלהבות סיפר הכומר על התפרצותו של הצעיר היהודי אל רחוב הגויים, אגב פיזור מטבעות כסף לכל עבר, וכי מאז נעלמה המגֵפה מרחובות היהודים, בעוד היא מכה על ימין ועל שמאל בשכונות הנוצריות.

"אם-כן", נעשה קולו של המושל תקיף וסמכותי, "יש להטיל על היהודים עונש כבד, ואתה הכומר תהיה ממונה על ביצוע גזר-הדין".