היה זה בימיה החשוכים של ספרד. לאחר ביצוע גזירת הגירוש שחלה על כל יהודי ספרד בתשעה באב ה' רצ"ב, שלטה האינקוויזיציה שלטון ללא מצרים, והיהודים שנשארו שם כאנוסים סבלו קשות מרדיפותיה ומנגישותיה. רבים עזבו מאחוריהם את כל רכושם ונדדו הרחק נכל האפשר מהישג ידם של האינקוויזיטורים, כדי שיוכלו לחיות בשלווה ובגאווה יהודית. בין הנודדים הרבים היה רופא יהודי מפורסם, אביתר איבן קרשקש שמו, אשר בעקבות הלחץ של האינקוויזיציה נאלץ אף הוא לעזוב את ארמונו המפואר אשר בבירה, להפסיק את עבודתו כרופא מומחה וגלה לכפר קטן, בו קיווה כי יוכל לחיות במנוחה.

אברהם, בנו של הרופא אביתר, שמח על עזיבתם את עיר הבירה. כעת כבר לא יצטרך אביו לנסוע חדשים לבקרים, למקומות קרובים ורחוקים, כדי לרפא כל מיני אישים רמי-מעלה, נסיכים, רוזנים וסוחרים עשירים, כבעבר. לאברהם הצעיר לא היה אכפת כי אביו כבר לא יהיה עשיר כמקודם, להיפך. הוא שמח שאביו מבלה איתו שעות רבות כל יום, מלמדו דברים רבים שעל ילד יהודי לדעת. יתר על כן, הם בילו יחדיו שעות רבות בגינה הגדולה של ביתם החדש, שם לימד אביתר את בנו הצעיר, אודות עצים, שתילים ופרחים למיניהם.

באחד מהבקרים שטופי-השמש, קרא אביתר לבנו שייצא עימו לגינה, ובעודם עומדים שם פנה אליו ואמר:

"היום הוא יום מיוחד במינו, בני. היום הוא ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. ביום זה נקבע למעלה, איזה עץ יניב פרי ואיזה יתנוון ולא יוסיף לחיות. מה שאנו אכן יכולים לעשות ביום זה הוא לנטוע עצים, לטפל בהם במסירות ולקוות שהם יפרחו ויניבו פירות, אולם אין זה תלוי בנו!'

"ואם נתפלל בעבור העצים שאנו נוטעים, האם זה "יעזור" שאל אברהם את אביו.

"תפילה תמיד עוזרת, בני, השיב האב בנחת.

אברהם לעולם לא ישכח את אותו ט"ו בשבט, כאשר הרשה לו אביו, בפעם הראשונה בחייו, לנטוע שתילים. הוא גם יזכור תמיד את דברי אביו, שנאמרו באותה הזדמנות, ברצינות יתרה:

"אברהם, בני היקר, הבטח לי שתשתדל להיות יהודי טוב, ותגדל כאדם ישר ונאמן לעמנו, תהיה כעץ שתול על פלגי מים." נראה היה לאברהם, כאילו חש אביו שמשהו עומד להתרחש והוא מצא לנכון לגמר את מילותיו אלו, מעין צוואה לבנו האהוב.

שנים-עשר שתילי משמש שתלו האב והבן באותו יום, כמנין שנותיו של אברהם. לאחר מכן, לקח אותו אביו לפינה נסתרת בגן, שם היה אסור לאיש, מלבד אביתר, לנגוע בשתילים. במקום הזה, מסתבר, ערך האב נסיונות עם צמחים נדירים ויקרים.

"אברהם", פנה אליו אביו תוך שהוא מניח את ורועותיו על שכמו. "אני רוצה שתזכור היטב את מה שאומר לך עכשי; אם אי-פעם תיאלץ לעזוב את המקום היפה הזה ואני לא אהיה על-ידך, תבוא הנה, תוציא את השתיל הזה – תחתיו תמצא משהו שיהיה לו השפעה רבה על עתידך" סיים האב את דבריו.

אברהם הניד ראשו לאות הסכמה מבלי לומר מילה או לשאול שאלה. הוא הבין כי מדובר בדבר רציני וגורלי מאוד.

***

חודשים רבים עברו וחלפו והחיים זרמו כהרגלם. עד אשר בליל סערה, נשמעה לפתע שעטת סוסים ליד הבית. פרש קפץ מעל סוסו ודפק בדלת בחוזקה.

"מי אתה ומה רצונך?" שאלו אביתר.

"האם הנך אביתר איבן קרשקש, האיש אשר חננו אלוקים בכוח לרפא חולים?" שאל הזר.

"כן, זה אני", השיב אביתר, "אולם כבר אין לי רשות לעסוק במקצועי ולרפא חולים"

"אנכי הדוכס פראנציסקו אלבה", השיב הזר בקוצר-רוח. "אשתי היקרה, הדוכסית, חולה מאוד ויש לנתחה באופן דחוף ביותר. גרונה נפוח מאוד, ואם היא לא תנותח מיד, יש חשש שתחנק. אתה מוכרח לבוא ולנתח אותה, אינך יכול לתת לה למות", התחנן הדוכס בקול בוכים.

"אבל ישנם רופאים גדולים וטובים במדריד, סולדו, סארגוסה ובארצלונה", השיב אביתר. "מדוע זה באת אלי, הרי יודע הנך כי בית-המשפט המלכותי אסר עלי לעסוק במקצועי, ואם אפר את הצו, אמיט עלי ועל משפחתי שואה "?!

"הייתי בכל מקום", השיב הדוכס, "וביקשתי מכולם, אך איש אינו מוכן לערוך את הניתוח המסוכן. אנא, עזור לי. אני אדאג לכך, שאיש לא יגע בך לרעה, אני מוכן לתת לך את מחצית רכושי, אנא!! אולם אביתר הניע ראשו לשלילה.

"אם יתברר כי רוצים להתנבל אליך, אדאג להביא אניה לנמל טארגונה, כדי שתיקח אותך ואת בני משפחתך לחוף מבטחים. אנא, הצל את אשתי, עזור לי"

הדוכס לא יכל להבליג על צערו ופרץ בבכי מר. אביתר הביט בו חסר ישע, הוא לא ידע מה לעשות, אולם לאחר הרהור קל פנה אל הדוכס ואמר לו:

"טוב, אני מוכן למלא את בקשתך. אולם דבר אחד אבקש שתבטיח לי; אם, חלילה, יקרה לי משהו, תדאג לכך, שבני אברהם ילקח לחוף מבטחים ולא יאונה לו כל רע" הדוכס מיהר להבטיח לאביתר כי ימלא את התנאי במלואו.

אביתר לא איבד את כושרו כמנתח מומחה, למרות תקופת הבטלה שנגזרה עליו בעל כורחו. הוא עשה את מלאכתו ביד מאומנת, והנה מיד לאחר הניתוח החלה הדוכסית נושמת באופן סדיר, ללא קושי, חייה ניצלו. הרופא הנאמן השאיר הוראות לטיפול בחולה וחזר לביתו.

בפתח הבית כבר עמדו וחיכו לו סוכני האינקוויזיציה. הללו עצרו אותו ולקחוהו למרתפי העינויים, מבלי לאפשר לו אפילו להיפרד מבנו יחידו. אברהם מירר בבכי, אך הבכי כלל לא השפיע על לב האבן של הסוכנים הרשעים ולא הפריע להמשך מלאכתם, שעות ספורות לאחר מכן שוב נשמעו שעטות סוסים. הפעם היו אלה אנשי הדוכס, שהספיקו לשמוע מה עלה בגורלו של הרופא הנאמן, וכעת הגיעו לקחת את בנו למקום מבטחים. הללו הבטיחו לאברהם כי הדוכס יעשה את כל המאמצים להציל את אביו, כדי שיוכל גם הוא להצטרף אליו מאוחר יותר.

לאברהם לא נותרה כל ברירה והוא נאות ללכת עם שליחי הדוכס. מיד אסף אברהם מספר חפצים אישיים והכניסם לתוך תיקו, והנה לפתע נזכר בדברי אביו בט"ו בשבט האחרון. הוא ביקש מאנשי הדוכס להמתין רגע קט ורץ לגינה. בהגיעו למקום, הוציא בזהירות את השתיל, עליו הורה אביו, והנה מתחתיו הבחין בקופסת ברזל קטנה. ביד רועדת פתח את הקופסה… בתוך הקופסה היתה מונחת שקית מיוחדת העמידה בפני חדירת מים, ובשקית… זוג תפילין. בצמוד אל זוג התפילין היה פתק בכתב ידו של אביו:

"אברהם, בני יקירי, יפיח בך זוג תפילין זה, המיועד לך, כח למצוא מקום מבטחים, בו תובל להתחזק ביהדות. התחזק נא ברוחך ולעולם אל תתייאש!

"קח נא את השתיל שהוצאת בזהירות, ונאשר תגיע למקום מבטחים, שתול אותו באדמתך החדשה, טפל בו במסירות, כפי שלימדתי אותך, והוא יהיה מקור לפרנסתך. השתיל הזה הובא ממדינה רחוקה ועליו משמשים מזון לתולעי משי, הטווים את הבד היקר.

"השאר יהודי טוב, בני היקר, והשם הטוב יברך אותך ויעזור לך, כברכת אביך האוהב אותך, אביתר איבן קרשקש"

אברהם מחה את דמעותיו מעל לחיו ומיהר אל שליחי הדוכס, שכבר דחקו בו לצאת לדרך. האם יזכה לראות את אביו בחיים? נקוה השאלה במוחו, ותשובה אין.

ובאותה השעה, במרתפי האינקוויזיציה הידועים לשימצה, התענה אביתר בעינויים קשים ומרים. הללו קיוו כי הרופא היהודי יישבר ברוחו ויסכים להמיר את דתו ולהתנצר, אולם כל מאמציהם עלו בתוהו, אביתר קיבל את יסוריו באהבה ולא פסק מלהתפלל לה' שיצילו מידי הרשעים.

***

ימים עברו ושבועות חלפו. אברהם הובא אל מקום מבטחים, אל האי מאלורקה בעזרתם של שליחי הדוכס, מיד לאחר מעצר אביו, והנה היום חוגג אברהם את יום הולדתו ה13, יום היכנסו לעול תורה ומצוות. היום סוף-סוף יוכל להניח לראשונה בחייו את זוג התפילין, שהותיר אביו אחריו.

בזהירות רבה הוציא אברהם את התפילין מהשקית, אחז אותן נידו, אימצם לליבו ונשק להן בלהט, דמעות חמות זולגות מעיניו, 'לו רק אבי היה כאן איתי' הרהר בעצב.

לאחר דקות מספר החזיר אברהם את התפלין לשקית ויצא אל החוף לשפר את מצב רוחו העגום.

ישב אברהם על החוף והביט במרחבי הים הפרושים לפניו. "אבא" הרהר נוגה. הוא החל להתפלל אל ה' שישמור על אביו וישלח אותו חזרה אליו, הנן המתגעגע והאוהב, שהיום יומו הגדול, יום הבר-מצוה שלו.

והנה לפתע הבחין בספינה קטנה המתקרבת אל הנמל. אברהם עקב אחריה בסקרנות נעורים.

הספינה נכנסה אל הנמל ונצמדה לרציף. מישהו מוכר ירד ממנה. אברהם התרומם באיטיות ממקומו, בוהה בתדהמה מוחלטת בספינה. הוא לא האמין למראה עיניו, מהספינה ירד… כן, זה אבא!

לא ניתן לתאר במילים את הפגישה המרגשת בין האב לבנו. לאחר שנרגעו השניים מהמפגש הבלתי-צפוי, סיפר אביתר לבנו, כי בעזרת התערבותו של הדוכס הצליח להשתחרר מיד אנשי האינקוויזיציה, לאחר תקופה ארוכה של סבל ועינויים קשים.

הייתה זו המתנה הנפלאה ביותר שקיבל אברהם לחגיגת בר-המצווה שלו. בסיועו של אביו כרך אברהם את התפילין סביב ידו ועל ראשו, ואמר 'שמע ישראל' בקול נרגש. סביב האב והבן התקבצו יהודים רבים, גולים אף הם, שברחו לאי המבטחים, ופצחו בשירה ובריקוד "סימן טוב ומזל טוב".

מי שלא ראה שמחה אמיתית זו לא ראה שמחה מימיו.