זכאים ישראל, שקרבם הקב"ה אליו מכל אומות העולם, וממרחקים הביאם וקרב אותם אליו.

התורה כולה הינה גם סתומה (נסתר) וגם גלוי-ה (נגלה), כשם ששמו של הקב"ה גם סתום – נעלם, וגם גלוי, חלק הסתום – הנעלם שבו הוא מצד מה שאף אחד לא יוכל להשיג את עצמותו ("לית מחשבה תפיסא בי' כלל"), וחלק הגלוי שבו – ממה שרואים אלוקות, נפלאותיו וגדולותיו בעולם שברא.

כך גם עם השופר: יש דברים שנתגלו לנו ממנו, ויש סודות הכמוסים ונעלמים מאתנו…

השופר, קרן של איל, קשור בעקידת יצחק אבינו, עליו השלום, שקבל על עצמו את מדת הדין (להתנהג בדין תקיף), כדי לקיים את מצות בוראו, לכן מסר הקב"ה בידיו את חותמת ה"דין", שיחזיקהו ביום-הדין.

כשבא יום הדין והקב"ה יושב על כסא דין ומשפט, לדון את ישראל. מתעורר יצחק אבינו, עליו השלום, מצמצם את מדת הדין לבל תשלוט על ישראל. כדי שלא רק מדת הדין תשפוט את בני ישראל אלא גם מדת הרחמים.

למה הדבר דומה : "מלך שמסר אחת ממדינותיו לבנו אהובו, ואמר אליו: הנני מוסר לך את המדינה וכל אנשי-ה, שלך המה מעתה, כל המסים והארנונות שישלמו – לך יהיה. כשאקבץ את דמי המסים מכל מדינותי, לא אקח ממדינתך. מסים אלו שייכים לך בלבד".

אמר הבן לאב: אדוני המלך! ומה יהיה אם תקצוף על תושבי המדינה ותבקש להענישם במסים כבדים? מה אוכל לעשות אז? מה תועלת שאתה מוסר לי את המדינה? הרי אתה האדון על הכל!"

עונה לו המלך: "בני, הנני מוסר לך את חותמת המלוכה והי' אם אנשי מדינתך יקניטוני. וארצה להטיל עליהם עונש. הרי החותמת תהא בידך, ובלעדי החותמת אין תוקף לגזירות. כך תוכל להגן עליהם אפילו ממני, ואף אני אהיה שבע רצון".

כך אמר ה' גם ליצחק אבינו ע"ה: כשבניך יקניטוני תעלה לפני עקידתך כשנעקדת בראש השנה. יום הדין. ויגולו רחמי עליהם, ואז לא אשפוט אותם במידת הדין אלא במידת החסד והרחמים.

אמר יצחק אבינו עליו השלום: "רבונו של עולם ! אולי בעת כעסך, לא תרצה לזכור את עקידתי ותמסור את בני ליד מדת הדין. כיצד אוכל להושיעם?"

ענה לו ד': "הנני מוסר את מדת-הדין בידיך. ובעת חמתי כשארצה לקרוא למדת-הדין לדון את ישראל, תעצור אותה ולא תיתן לה לשלוט על בניך".

ולכן ביום הדין, בראש השנה, כשהקב"ה יושב על כסא דין תוקעים בני ישראל בשופר. להזכיר את עקידת יצחק, לפייס את ד' יתברך, שירחם על בניו.

זכאים ישראל, היודעים לדחות את מדת הדין ולעורר את מדת הרחמים. על ידי מה? על ידי השופר, ברקיע יש "שופר" – "שופר גדול" המביא תשועה לישראל, הקשורה בתקיפותו של יצחק וזכות אבותינו. כאשר השופר האלוקי מפסיק להגן על ישראל בגלל עוונותיהם שעברו – אז חייבים ישראל להתעורר בתשובה ולתקוע בשופר ביום הדין, כדי לעורר את השופר האלקי ואת מדת הרחמים. דבר זה נעשה על ידי שלושת סדרי הקולות:

הסדר הראשון הוא תקיעה, שברים, תרועה (ה"תקיעה" שבאה אחר כך – תקיעה, שברים תרועה, תקיעה, אינה שייכת לסדר, ובאה רק להשלמה).

תקיעה – הוא קול ישר, והקול נמשך ועולה למרומים בוקע רקיעים ומגיע עד לאברהם אבינו, עליו השלום. מיד מתעורר אברהם אבינו ומעורר רחמים על בניו. בזכות אברהם אבינו שמדתו היא מדת החסד (כאמור: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם) מתגברת מדת החסד במרומים. וכך תמיד כשה' רוצה להעניש את ישראל, עולה לפניו זכותו של אברהם והוא מרחם עליהם כמו שנאמר ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג') – בעת רוגזך הנך זוכר את הרחמנות. מניין רחם כמניין אברהם (248). כלומר בעת רוגז נזכר הבורא באברהם (כאילו הי' כתוב : ברוגז "אברהם" תזכור).

הקול השני הוא – שברים (קולות קטועים) כאדם המתאנח ובוכה ולכן נקרא קול זה בשם "שברים" כי הוא משבר וקורע את תקיפות הדינים.

(שלושת) הקולות המקוטעים של השברים מתעלים לרקיע עד שמגיעים אל יצחק אבינו, מיד קם יצחק ממקומו ועומד לפני ד' לבקש על בניו: רבונו של עולם! יודע אתה בבירור כי היום הזה נעקדתי על גבי המזבח כדי לעשות את רצונך, וכבשתי את רצונותי, מבקש אני ממך, כבוש כעסך והתנהג עמנו במדת הרחמים ולפנים משורת הדין.

ולכן חייב ה"בעל תוקע" להתבונן בלבו ומוחו בסודות השופר. חייב הוא לתקוע בשופר בכוונה, כדי לבטל את מדת הדין. וכל מי שיודע את סוד השופר ותוקע בכוונה, עליו אומר דוד המלך, "אשרי העם יודעי תרועה".

הקול השלישי הוא – תרועה, קול זה יוצא ובוקע רקיעים עד אשר מגיע ליעקב אבינו, עליו השלום. או מתעוררת רחמנותו של הקב"ה. כי יעקב מאחד את מדת האמת שהיא מדתו יחד עם מדת החסד שהיא מדתו של אברהם (כמו שנאמר: תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם), ושניהם מבקשים רחמים על ישראל, מיד מתמלא ד' ברחמים ועושה לישראל חסד ואמת, חסד בזכותו של אברהם ואמת בזכותו של יעקב. בזמן ההוא באים אברהם ויעקב ליצחק שאצלו שמורה מדת הדין. אברהם מחזיק בתוקף את יד ימינו של יצחק במדת החסד, ויעקב מחזיק בתקיפות יד שמאלו של יצחק במדת האמת ומדת הדין מצטמקת, ואז אין השטן יכול עוד לקטרג על ישראל.

סדר תקיעות שני הוא: תקיעה, שברים, תקיעה. התקיעה – ממשיך את אברהם אבינו למטה עלי אדמות, שם שולטת מדת הדין. אברהם מתמודד נגד מדת הדין ואין נוחן לה לשלוט בעולם.

השברים ממשיכים את יצחק אבינו, אשר שובר ומחליש את מדת הדין, לאחר כך, בא הקול השלישי: התקיעה וממשיך את יעקב אבינו. וביחד עוצרים בעד מדת הדין ומאפסים את כוחה.

סדר תקיעות שלישי הוא: תקיעה, תרועה, תקיעה.

התקיעה הוא סימן של העצרות והפסקה. השטן משליך ממנו את הקטרוגים, ולהיפך: מתחיל לדבר טוב על ישראל, כפי שאמרו חכמינו (שבת קי"ט, ב) "מלאך טוב מברך את ישראל ומלאך רע עונה בעל כרחו אמן".

התרועה הוא סימן של הזזה וסילוק, כי מדת הדין מסתלקת מן העולם. ואז בא הקול השלישי התקיעה וממשיך את מדת הרחמים למטה בעולם.

כל העולם מתמלא בשמחה. כי בגלל ישראל מתקיים העולם, וכשישראל מתאבלים מחמת מדת הדין – מתאבל כל העולם כולו, וכשמדת הדין מסתלקת ומדת הרחמים מנצחת וידה על העליונה והקדוש-ברוך-הוא מרחם על בני ישראל – מתמלא העולם כולו שמחה וחדוה.

אנו רואים, א"כ שתקיעות השופר מעוררים את זכות האבות ומעוררים ומביאים רחמים על בניהם, לכן הכרח על בעל התוקע לכוון זאת בעת שהוא תוקע בשופר ואף כל אלו המקשיבים לקול השופר צריכים לכוון כך, כדי שמדת הרחמים תתגבר על מדת הדין ביום הדין. וכשישראל מתעוררים בתשובה כאן בעולם הזה על ידי קול השופר של מטה, מעוררים הם את השופר של מעלה ברקיע ונכתבים ונחתמים בכתיבה וחתימה טובה.

(ע"פ הזוהר)