שמחת-תורה הוא היום השמיני של סוכות, אך, למעשה, הוא חג לעצמו. בתורה נאמר (ויקרא כ"ג, ל"ו פרשת אמור): "שבעת ימים תקריבו אשה לה', ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם, והקרבתם אשה לה', עצרת היא, כל מלאכת עבודה לא תעשו".
ביום זה אנו מסיימים בו את קריאת פרשיות התורה שקוראים מדי שבוע, ועל-כן זהו חג של סיום התורה והתחלתה המחודשת. מאחר שהוא בא אחרי ימי חג-הסוכות,
שבהם אנו שמחים מדי יום בשמחה מוגברת, מגיעה השמחה בחג זה לשיאה, והיא סוחפת את כל שדרות עם-ישראל.
זו השמחה שלך!
מספרים שראו פעם עם-הארץ מובהק רוקד בכל כוחו בשמחת-תורה. שאלוהו: "מה אתה שמח? אילו היית מתייגע בתורה כל השנה, ניחא; אך מכיוון שאתה עם-הארץ,
מה פשר השמחה?". השיב האיש: "וכשאחי משיא את בנו, אינני שמח בשמחתו?".
סיפור נחמד – ולא-מדויק. השמחה בשמחת-תורה אינה של האח הלמדן אלא גם של עם- הארץ. ביום הזה איננו שמחים על מידת הלימוד והידיעה בתורה. אילו זו היתה מהות השמחה, מן הראוי היה שיפתחו את ספר-התורה וילמדו מתוכו, ואילו אנו רוקדים עם ספר-התורה, כשהוא סגור ומכוסה.
השמחה בשמחת-תורה היא על עצם היותנו יהודים ועל עצם הקשר שלנו עם התורה. תחושה זו קיימת אצל כל יהודי, ולכן השמחה היא של כולנו, מהגדולים ועד הקטנים, מהלמדנים ועד מי שאינם יודעים אפילו אות בתורה.
שמחו, יהודים, זו השמחה של כולנו!
למה שמחים ורוקדים?
בשמחת-תורה מסיימים את הקריאה בתורה, ולרגל זה נוטלים את התורה בידיים, רוקדים עמה ושמחים בה. ונשאלת השאלה: ביום חגה של התורה, האם לא היה מתאים יותר לפתוח את ספר- התורה, ללמוד ולהתפלפל בה? ומי רוקד בשמחת-תורה עם התורה? הכול! מילא תלמידי-החכמים שהגו כל השנה בתורה, אך עמי-הארצות, מה להם כי ירקדו עמה?!
ההסבר לכך הוא: הקשר של יהודי עם הקדוש-ברוך-הוא ועם התורה, עומד מעל ומעבר להתנהגותו החיצונית ומידת ידיעותיו בתורה. השמחה היא על עצם העובדה שיש לנו תורה, ושמחה זו מפעמת גם בלבו של היהודי שלא למדה מעולם. לכן הכול שמחים בתורה, והשמחה מתבטאת בריקוד, שבזה אין הבדל בין הלמדן לאיש הפשוט.
שמחת-תורה – הלכה למעשה
א. היום השמיני של החג נקרא שמיני-עצרת – שמחת-תורה (לחוץ לארץ: השמיני- שמיני-עצרת, והתשיעי – שמחת-תורה) כיום זה (בחוץ לארץ : בימים אלו) אומרים שהחיינו בקידוש.
ב. בחוצה-לארץ: בשמיני עצרת צריך לאכול עוד בסוכה. אך אין לברך ברכת לישב בסוכה.
ג. במוסף של שמח"ת (ובחו"ל : במוסף של שמיני-עצרת) מתחילים לומר בשמונה-עשרה "משיב הרוח ומוריד הגשם", עד יום ראשון של חג הפסח.
ד. בליל שמח"ת ולמחרתו ביום (ובחו"ל: אף בליל שמע"צ) עורכים "הקפות".
ה. בשמחת-תורה קוראים את כולם לעלות לתורה, אף הילדים הקטנים עולים לתורה יחד עם המבוגרים – בשמחת-תורה מסיימים את קריאת-התורה הקדושה, ומתחילים מחדש מ"בראשית".
אסרו חג
א. היום שלמחרת שמחת-תורה נקרא "אסרו-חג" (היום שעודנו קשור ומסור לחג).
