זה קורה בירושלים ובפאריס, בניו-יורק ובמלבורן, במוסקווה ובריו-די-ז'נרו. מדי יום שישי בצהריים יוצאים אלפי חסידי חב"ד מבתיהם ותלמידי הישיבות מישיבותיהם ומקדישים כמה שעות ל'מבצע תפילין'. הם עומדים ברחובות סואנים ובריכוזי קהל אחרים או פשוט עוברים בחנויות ובמשרדים על-פי רשימת כתובות ידועה. הם מחפשים יהודים ומציעים להם לקיים מצווה – להניח תפילין.

מאז הכריז הרבי מליובאוויטש על 'מבצע תפילין' בשנת ה'תשכ"ז (1967), יומיים לפני תחילת מלחמת ששת הימים, אפשר רק לשער את המספר העצום של הנחות תפילין שנעשו בזכות המבצע. רק בורא-העולם יודע כמה יהודים החלו להניח תפילין מדי יום ביומו בזכות אותם חסידים שפגשו אותם בצבא או בתחנה המרכזית, בקניון או ברכבת, והציעו להם לקיים את המצווה. בדרך-כלל זה לא נגמר בתפילין, שהרי כבר אמרו חז"ל: "מצווה גוררת מצווה".

כמה יהודים היו יכולים לסיים את חייהם בעולם הזה בלי שיניחו תפילין כשרות אפילו פעם אחת! כל חסיד חב"ד מכיר את התופעה, שיהודי מגלה באוזניו כי מעולם לא הניח תפילין, ובעצם עכשיו הוא מניח את התפילין בפעם הראשונה בחייו. גם רבים שהניחו תפילין ביום הבר-מצווה למעשה לא הניחו תפילין, שכן פעמים רבות התברר כי התפילין הפשוטות והזולות לא היו כשרות. בזכות המבצע זכו מאות-אלפי יהודים לצאת מההגדרה החמורה 'קרקפתא דלא מנח תפילין' [=ראש שלא הניח תפילין].

במונחים שגרתיים עשויה ההשקעה האדירה הזאת בהנחת תפילין להיראות תמוהה. "מה יוצא מזה?", שואלים רבים. אפשר בהחלט לציין את העובדה שההתעוררות שנוצרת בליבו של יהודי כשהוא מניח תפילין גורמת לו להתקרב לקיומן של עוד מצוות. אבל האמת היא שכדאי להשקיע את כל המאמץ הזה גם אם היינו יודעים שלא יהיה להנחת התפילין החד-פעמית כל המשך.

מספרים שפעם אחת נכנס אל הרבי מליובאוויטש רב נודע, ושאל מה העניין הגדול שעושים מהנחת תפילין מזדמנת ברחוב, כאשר אותו יהודי ממשיך אחר-כך בחייו. הרבי החזיר לו שאלה: איך היית מרגיש לוּ היה בנך נוטש, חלילה, את דרך התורה והמצוות, ויום אחד היה מישהו בא אליך ומספר לך שהוא הצליח לשכנע את הבן להניח תפילין באותו יום; האם הדבר היה גורם לך שמחה ונחת-רוח? אותו רב השיב כמובן בחיוב. "עכשיו חשוֹב איזו שמחה ונחת-רוח יש לאבינו שבשמים, כאשר מצליחים לשכנע את בניו האובדים להניח תפילין ולוּ פעם אחת", סיים הרבי.

איננו אמורים להיות 'קבלני תוצאות', אבל בהחלט אנחנו צריכים לאהוב יהודי שני ולרצות לעזור לו. כשאנחנו יודעים שהיהודי הזה יש בו נשמה אלוקית, הכמהה להתחבר עם בוראהּ על-ידי הנחת תפילין – מחובתנו לשמוע את זעקתה הבלתי-נשמעת של הנשמה. דווקא בהיותנו מניחי תפילין, היודעים להעריך את עוצמתה הרוחנית של המצווה, אך טבעי הוא שנשאף לזַכות עוד יהודי באור הגדול הזה.

מצוות התפילין היא אחת המצוות הגדולות בתורה, ועד ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין". היא עומדת לצד ברית-המילה כ'אות' של קבע המלווה את היהודי בכל יום. הנחת התפילין על היד, כנגד הלב, ועל הראש, כנגד המוח, מבטאת את שעבוד הלב והמוח לקב"ה. יש כאן קשר עמוק מאוד בין היהודי לבין בורא-העולם, ויש לנו מושג קלוש בלבד על מה שמתחולל בנפשו של יהודי כשהוא זוכה להניח תפילין.

במרוצת השנים הצטרפו גם חוגים נוספים למבצע הזה, ואפשר לראותם עומדים בדוכני תפילין משלהם, לצד חסידי חב"ד. כדאי מאוד שעוד ועוד יהודים יצטרפו למבצע הגדול, שקושר יהודים לאביהם שבשמים ומזרז את הגאולה השלמה.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות