כמי שחי לאורו של השכול, יום הזיכרון מעורר בי תחושות רבות שאבקש לחלוק עימכם. ד' באייר הוא יום הזיכרון לחיילי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יום לאומי ופרטי, יום של זיכרון ושכחה, יום של יחידים ומשפחה, יום שבו דולקים נרות נשמה רבים.
יום, המתקיים ונמשך בבית משפחת השכול שלוש מאות שישים וחמישה ימים, שעה שעה ודולק בו נר התמיד. לכל משפחה יום הזיכרון הפרטי לה, הלא הוא יום פטירתו של יקירם בו הם מתייחדים, כואבים ומתגעגעים.
לפני שש שנים חוויתי את הנורא מכל. אשתי טלי אשר היתה בהריונה, וארבעת בנותי היקרות הילה, הדר, רוני ומירב הי"ד, נרצחו ע"י מחבלים ומאז רואה אני בכל יום מימות השנה, חמישה נרות דולקים, בתוך החושך המאיים כל כך.
ברגע אחד חיי השתנו והימים לא נראו כפי שהיו. לא עוד משפחה עם חום ואהבה, לא עוד חיבוק וילדות שרצות לקראתי וקוראות אבא. נשארתי לבדי עם כאב עצום ,זכרונות וגעגועים עד אין ספור…
ולהם, לגעגועים אין חוקים , אין ימים ואין לילות – הם אינם מחויבים לכלום- רק לאמת שהיתה ואיננה. עיתים שאני מוצף בהם בימים שאני מצפה לכך – חגים, ימי הולדת, ועיתים שהגעגועים פוסחים על היום הזה ומופיעים בעוצמה רבה אחר כך. לעיתים הם עולים וממלאים דווקא בימים שלא מצפים להם, לכאורה אין שום סיבה אך הם בעקשנות שלהם- מופיעים ולא מוותרים. וכל גל געגוע כזה שוטף אותי ומחזיר אותי אליהן – אל קולותיהן, מראותיהן, מאכלים שאהבו, הדברים שאהבנו לעשות ביחד, החלומות המשותפים עם טלי עלינו כזוג ועל כל אחת מהבנות.
אי אפשר להתכונן לגל הגעגוע, גם לא להתנגד לו, רק לעמוד ולהשטף בגל.
לעיתים הוא עובר מעל, לעיתים הוא נעים אך לעיתים קרובות הוא חזק ומטלטל ומחזיר אותי אל ביתי שהיה ואיננו- ואינני מתכוון רק לקירות אלא לתוכנו של הבית, אל עיקר הבית – טלי וארבעת בנותינו המקסימות הי"ד.
בדמייך חיי!
יחד עם זאת, יום הזיכרון הכללי הוא בעל משמעות רבה בעיני, לנו כאומה, כעם מאוחד החי בארצו.
זהו יום כללי יום של חיבור גורל, יום של עצמה והזדהות, מיוחד כל כך, יום שבו האחדות גוברת על המחלוקות בעם. גם אם ישנם חוגים בעם המציינים את היום בדרכים שונות כולם מעריכים ומוקירים את הנופלים אשר מסרו את נפשם למעננו.
מתוך האבל והיגון אני מוצא ביום הזיכרון את העוצמה של היחד, את ההתחברות, ההזדהות והאחדות. יום המעלה על נס את גבורת הלוחמים, ומחזיר אותנו מתוך אותה אמת של הלוחמים להתבוננות והתמודדות עם שאלות קיומיות – אנחנו כאן, חיים בזכות אותם חיילים ונפגעי פעולות איבה. מה ציוו לנו במותם? מה עלי, עליך, עלינו ככלל לעשות על מנת שנהיה ראויים למעמד זה. וזו בחירתי – לחיות!
בחירה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. היא מצריכה בחירה מחודשת בחיים מדי יום. בחירה שלעיתים הייתה כמעט בלתי אפשרית נוכח הגעגועים והכאב. בחירה המיישמת הלכה למעשה את הציווי – בדמייך חיי!
האמונה בריבונו של עולם והדבקות בו הם המסייעים בידי בבחירה יומיומית זו. חשתי היטב ועודני חש את הנאמר במזמור כ"ג בתהילים – "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי". הדרך היחידה בעיני להתמודד עם הקושי הנוראי הוא ע"י אמונה בקב"ה – אמונה שיש בורא לעולם, שיש סיבה לדבר גם אם איננו מבינים. תפקידינו הוא להמשיך ולבחור בחיים כי כך אנו מצווים.
הבחירה בחיים מדי יום ביומו איננה מנותקת מהזיכרונות. אני חש כיצד האחד תלוי בשני, כיצד הבחירה המחודשת בחיים מתאפשרת הודות לזיכרון וכיצד היכולת לעמוד בגעגועים ובכאב מתאפשרת הודות לבחירה בחיים. ניתן לראות זאת בדברי חז"ל:
במדרש בבראשית רבא מספרים חז"ל: "ויצא שם דוד בכל הארצות – יצא לו מוניטין בעולם, ומה היה ההמוניטין שלו? מקל ותרמיל מיכן ומגדל מיכן… כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעוהולך בכל המדינות- יצא לו מוניטין ומה המוניטין שלו? שק ואפר מיכן ועטרת זהב מיכן." לדוד המלך היה מטבע שהיה בה מקל ותרמיל מצד אחד ומגדל מלוכה מצד שני. בכך הראה דוד שאף על פי שהוא מלך על כל ישראל, הוא אינו שוכח את תקופת המקל והתרמיל בעת שהיה רועה צאן. מרדכי חרט על מטבעו גם שק ואפר וגם עטרת זהב על מנת להזכיר לדורות הבאים את חסדי ה'.
חווית המשבר האישי שלי היא זו שלימדה אותי כי האחדות, החברות והתמיכה לא תמו לאחר השבעה. ההזדהות והיחד שליוו אותי בשבר הגדול ממשיכים ללוות אותי ומשמשים עוגן לצמיחה מחדש.
נקווה שעוצמת היום הזה, בו כל עם ישראל עומד יחד נוכח הכאב והאובדן, תלווה אותנו גם בחיי היומיום, תאפשר צמיחה ושגשוג תוך התמודדות משותפת הן במישור הפרטי והן במישור הלאומי.
הרב דוד חטואל , שאיבד את אשתו טלי שהיתה בהריון ואת ארבע בנותיו בפיגוע בגוש קטיף , לפני שש שנים, נישא בשנית והוא אב לשני בנים ובת. כיום הוא ראש ישיבת אמי"ת בבאר שבע.
