אמירות מעין אלה של 'תרגישו בבית, או כמו בבית' מזכירות את הבדיחה העצובה של חבר הפוגש ברחובה של עיר את חברו כשהוא חבול ופצוע וזב דם, בגדיו קרועים והוא נראה כמו המכה האחת עשרה שאינה כתובה בתורה. ברחמיו הרבים על חברות המסכן הוא ממהר להציע את עזרתו, בא ואקח אותך אל ביתך. החבר מיישיר אליו מבט כאוב ומפטיר בשפה רפה, משם אני מגיע כעת . . .

ראשית, לא כל אחד אכן חש בביתו כאילו הוא בבית, שנית חשוב מאוד שתבדקו את עצמכם עד כמה הנכם מתכוונים לאמירות אלה ומהי מטרתכם באמירתן.

ישנם מנהגי נימוס שחוקים ונבובים התורמים בעצם אמירתם לתחושת, עוף לי מהעיניים וכמה שיותר מהר, יותר טוב. . . אתה רואה אדם מחייך מולך מאוזן לאוזן וכל מה שנותר לך הוא, למדוד את אורך שיניו החשופות, שיניים שלו רק יכול היה נועץ אותן בבשרך כמה שיותר עמוק וכמה שיותר מכאיב.

מה אם כן קרה לחברה שגרם לה לעטות מעיל של צדקנות מלא בחורים אף יותר מהגבינה השוויצרית המשובחת ביותר. מדוע חשים כולם את הצורך הבלתי נתפס להסתתר מאחרי אמירות נטולות כל כיסוי קלוש ככל שיהיה.

הרצון המתמיד שלנו לתפוס ולהשיג הכול וגם להשאיר את זולתנו מרוצים ומחוייכים תורם לא במעט למנהגים בלתי אמינים אלה. ההליכה אחר נורמות התנהגותיות שאינן תמיד תואמי אופי או מאפייני זמן ומקום. הידע שאם לא תמתח חיוך על פניך מאוזן לאוזן, עלולה לגרום לך להיחשב כבלתי שייך, או אולי לאחר שילכו אורחיך ויצאו לדרכם יגידו עליך עד כמה אינך נחמד, גורמת לך להיות לא אמיתי. לומר דברים שאינך מתכוון אליהם כל וכלל.

תרבות זו מחלחלת באופן ישיר אל עולם החינוך של הילדים. הם חשים מחד כמצויים על במת המופעים, הם מבינים מהר מאוד שישנו כאן מופע גדוש זיופים והם ממהרים להיות חלק ממנו, טוב להם עם זה. הם אינם חייבים בדיווח אמיתי על הקורה במסיבותיהם, טוב להם עם תגובות ה – אחלה . . . סבבה . . . סופני . . . ממש סוף הדרך . . .

מספרים על בן מסור שהכניס את אביו בן התשעים ואחת אל בית אבות מפואר. בבוקר היום הראשון לשהות אביו בבית האבות, מיהר הבן לבקרו ולדרוש בשלומו. מה שלומך אבא? שאל הבן. סוף הדרך, ענה האב . . .