מדי פעם בפעם היה אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש יוצא מן העיירה ליובאוויטש ונוסע למקומות שונים, כדי לפעול למען הכלל. בין השאר ידועה אספת הרבנים שהתקיימה בעיר וילנה, ושבראשה ישבו הרבי, הגאון רבי חיים סולובייצ'יק והגאון רבי חיים-עוזר גרודזינסקי.

באספה זו נשא הרבי דברים חוצבי להבות כנגד השלטון הרוסי. הדברים בקעו מנהמת ליבו של הרבי, עד שבסיומם צנח מתעלף על כיסאו. דבריו החריפים העמידוהו בסכנה מפני השלטון, שנציגיו נכחו באספה ועקבו אחר כל מילה שנאמרה שם. עם זה, הרושם העצום שחוללו הדברים בלב משתתפי האספה, תרם רבות לחישול רוח הרבנים ולהרמת קרנם בעיני עצמם ואצל המנהיגים.

את העיר פטרבורג, שהייתה באותם הימים בירתה של רוסיה, הרבה הרבי לפקוד, שכן בה שכנו משרדי הממשלה, ורוב ענייני המדינה נחתכו בין כותליהם. הוא פעל שם לביצור מעמדם של הרבנים, נאבק נגד רדיפת היהודים, ופעל למניעת כפיית תוכני לימוד כפרניים על ילדי ישראל, ועוד.

על-אף המצב המתגונן, לכאורה, שבו היו נתונים הרבי והאוכלוסייה שבשמה ולמענה פעל, מעולם לא התנהג כנרדף ולא הסכים לכוף את ראשו לפני איש. להפך, בכל הליכותיו הקרין תמיד עוז-רוח וגאון יהודי.

את מסעותיו לעיר-הבירה נהג לערוך במחלקה הראשונה ברכבת. במחלקה זו – שבה היה לכל נוסע תא משלו – נסעו אנשי השלטון, בני אצולה ואנשי-עסקים עתירי ממון.

באחת מנסיעותיו ברכבת, בדרכו לשוב לליובאוויטש, הבחין הרבי כי שכנו בתא הסמוך הוא יהודי. חזותו העידה עליו כי איש-עסקים נכבד ועשיר הוא, אך בעיניו החדות הבחין הרבי כי הוא גם יהודי ירא-שמים. הרושם הזה קיבל חיזוק עם שחר, כאשר הלה התייצב לתפילת שחרית, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. "לאחר שיסיים את תפילתו, הזמן אותו לתאי", ביקש הרבי מהגבאי שנלווה אליו, החסיד ר' אלחנן מרוזוב, "מבקש אני להחליף עמו כמה מילים".

כשנכנס איש-העסקים לתאו של הרבי הזמינו הרבי להתיישב ולסעוד עמו ארוחת בוקר. במענה לשאלת הרבי, הציג הלה את עצמו, ואז הבין הרבי כי האיש הוא סוחר-יערות ידוע, ששמו היה מוכר לו מכבר, אף כי מעולם לא פגשו פנים-אל-פנים.

הרבי לא הניח לאיש לשאלו לשמו ומיד פתח עמו בדברים מתחום עיסוקו – סחר עצים ויערות. הרבי הראה בקיאות רבה בתחום, עד שהסוחר היה משוכנע כי לפניו סוחר-יערות גם-כן.

בתוך כך נודע לסוחר כי פני הרבי מועדות לליובאוויטש. "אה… אתה מליובאוויטש?", שאל.

"אכן", השיב לו הרבי.

"אם אנחנו מזכירים את שמה של עיירה זו", אמר הסוחר כעבור רגע, "אנצל את ההזדמנות ואשאלך דבר-מה שמסקרן אותי זה זמן רב. מדי פעם בפעם אני פוגש חסידים של הרבי מליובאוויטש. עם מקצתם אני אף עושה עסקים. בכל פעם ששמו של רבם מועלה הם מדברים עליו בחרדת-קודש ומספרים עליו ניסים ונפלאות. אומרים הם כי הוא קדוש, תלמיד-חכם עצום וצופה למרחוק. בעיניהם נחשב הוא גדול הדור. האומנם כאלה הם הדברים? או שמא, כפי שאני סבור, יש הגזמה בדברי החסידים?".

למשמע השאלה, נתחייך הרבי. "אף אני נוטה להסכים לדעתך", אמר ומיד הוסיף, "יש בו משהו, אך לדרגת אבותיו אין הוא מגיע".

השיחה בין הרבי לבין הסוחר נמשכה עוד, עד שהרכבת נעצרה בעיר הסמוכה לליובאוויטש. חסידים רבים התאספו בתחנה, ונראה היה כי הם ממתינים לקבל את פניה של אישיות חשובה. למראה ההמולה הרבה פנה הסוחר אל כמה מהחסידים ושאלם את פני מי באו לקבל. "מה זאת אומרת?!", השיבו לו החסידים בתמיהה רבתי, "את פניו של רבנו, הרבי מליובאוויטש!".

או-אז הבין סוחר-היערות העשיר כי האיש שעל שולחנו סעד ארוחת-בוקר לא היה עמית לעסקים, אלא הרבי מליובאוויטש בכבודו ובעצמו. אסף הסוחר את חפציו וירד מהרכבת. משם עשה גם הוא את דרכו לליובאוויטש.

כשהגיע לעיירה התייצב בתור של המבקשים להתקבל אצל הרבי ב'יחידות'. בבוא תורו, נכנס פנימה בראש מורכן ובעיניים מושפלות. "מבקש אני את סליחת הרבי על שלא נהגתי בו בכבוד הראוי. זה מפני ש…".

"זה בסדר גמור", הרגיעו הרבי, "כפי שכבר אמרתי לך, אין צורך להגזים"…

סוחר היערות, שבמהלך הנסיעה המשותפת ברכבת, התרשם עמוקות מחכמתו של הרבי, וכעת גם מענוותנותו, ביקש להתייעץ עמו בענייני עסקיו. "הפעם אני שואל את שאלותיי כפי ששואלים רבי של חסידים", אמר בחיוך מבוייש. הרבי השיא לו עצות ואף בירכו בברכת הצלחה.