כבר ביום הראשון לאחר חג הפסח (תש"ד) נאסר על היהודים לעזוב את העיירה בלי היתר מיוחד. למחרת נצטוו לענוד 'מגן-דוד' צהוב על דש בגדיהם. בבוקר היום השלישי עברו שוטרים מבית לבית ואסרו לצאת מהבתים. ההוראה הבאה הייתה – לעזוב את הבית לצמיתות. בשלב הראשון הכול מרוכזים בבית-הכנסת, לאחר מכן יועברו לעיר-המחוז, ומשם יוסעו ברכבות אל הלא-נודע.

כאלף ומאתיים נפש בקהילה. הצפיפות בבית-הכנסת איומה. ופתאום נשמע רחש-לחש. באמצע האולם נראית דמותו הגבוהה של ר' ירמיהו רוזנבליט, נעה לעבר צידו השמאלי של ארון-הקודש. במקום זה ממוקמת משפחתו של ר' מנחם קייזלר.

ראש המשפחה, תושב העיר זה כשישים שנה, תלמיד-חכם וירא-שמים, נעדר מבית-הכנסת כשנתיים, בשל גילו המתקדם ומחלה קשה שפקדה אותו. כעת הוא יושב על חבילתו, עיניו עצומות ופניו פונות מעלה. תושבי סערענטש רואים בר' מנחם זה איש מורם מעם, שנוסף על כל מעלותיו – מקבל ייסורים באהבה. אליו מועדות עתה פניו של ר' ירמיהו.

זה כשנתיים ימים, מאז מחלתו של ר' מנחם, נקטע הוויכוח בין השניים. ויכוח זה, שנמשך קרוב לארבעים שנה, נסב על מצבו הקשה של עם-ישראל. ר' מנחם התאמץ תמיד להצדיק את דרכי ההשגחה העליונה, והטיף בלהט לקבלת הייסורים והגזרות באהבה. לעומתו, ר' ירמיהו עסק כל העת בלימוד זכות על ישראל והעלה טענות קשות על הסבל הפוקד אותו, טענות שלפעמים אף צרמו אוזניים בחריפותן.

"יאמר-נא, ר' מנחם" – מהדהד קולו של ר' ירמיהו בחלל בית-הכנסת – "על מה עשה ה' לנו ככה ומה חורי-האף הגדול הזה?!". לשמע דבריו של ר' מנחם כמו נפתחו סכרי הלבבות וכל הקהילה החלה גועה בבכי.

דקות חולפות עד שהקהל נרגע ומחריש, ממתין למוצא פיו של ר' מנחם. "ר' ירמיהו!" – קורא המלומד בייסורים – "וכי יש לך ספק שהקב"ה דן אותנו דין-אמת?! רבות הרהרתי בכך לאחרונה ולא עלה בידי. אבל אתמול בבוקר, בהביטי אל הקהל הרב הזה הנדחק ומצטופף בבית-הכנסת – דומני כי סוף-סוף מצאתי מענה. מידה כנגד מידה, נוהג בנו הקב"ה. אנו כשלנו שלא התאמצנו לפתוח את בתינו ולפרוש את זרועותינו לקראת אחינו הפליטים מפולין, שנמלטו מגיא-ההריגה, ובאישון-לילה באו ודפקו על דלתותינו. פחד המשטרה היה על ראשנו ולא נחלצנו כראוי לעזרתם. עכשיו אנחנו עצמנו נהפכים לפליטים. מידה כנגד מידה", מסיים ר' מנחם את דבריו.

חצות לילה מגיע. ר' יהודה השמש יושב על מקומו הקבוע לעריכת תיקון-חצות. לקינה זו, שתמיד מלווה בכיות, מצטרפים כעת רבים.

בהגיעם לפסוק "עד אנה בכייה בציון ומספד בירושלים", פונה לפתע ר' יהודה אל ר' מנחם ואומר: "קטונתי מלחלוק עליך, ר' מנחם. ואולם ליבי אומר לי כי אנו נענשים להיעקר מבתינו על אשר שכחנו כי אנו בגולה. במקום לחיות בתחושת בציפייה מתמדת לעזיבת הנכר ולשיבה לארץ אבותינו על ידי משיח-צדקנו, בנינו בתי-פאר, זרענו שדות ונטענו כרמים. על-כן באה לנו הצרה הזאת", מסיים ר' יהודה את דבריו וממשיך בתיקון-חצות.

עם עלות השחר מתקין עצמו ר' יעקב המלמד לתפילה. כדרכו, חוגר הוא את האבנט ופותח ב"הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". לפתע הוא משתתק. כעבור רגע הוא מרים את קולו ואומר: "רבותיי! צעיר לימים אני. עפר אני לרגלי ר' מנחם וקטן אני לפני ר' יהודה. אך לעניות דעתי, סיבת הגזרה היא שנאת-חינם. מביט אני ורואה אנשים שזה שנים לא החליפו מילה ביניהם וכעת יושבים דבוקים זה לזה. בבת-אחת הוסרו מחיצות של מעמדות וקבוצות. כלום אין בכך אות ברור לחטא הגדול שהשתרש בקרבנו?!".

ר' יעקב מחריש לרגע ושב וקורא: "אחיי ורעיי, עומדים אנו להתפלל את תפילת שחרית האחרונה קודם שנצא לדרך. נקבל עלינו להסיר מליבנו כל נדנוד של שנאת-חינם ונאהב איש את זולתו בלב שלם!".

השמש יוצאת על הארץ. ר' חיים קניג האופה מתעורר משנתו הטרופה. פותח הוא את עיניו ואומר: "רבותיי! איני יודע אם בחלום או בהקיץ זה היה, אך עתה שמעתי כמו בת-קול המכרזת ואומרת – 'צדקת ר' מנחם! צדקת ר' יהודה! צדקת ר' יעקב!'. שלושתכם צדקתם".

בעיצומה של תפילת שחרית נפתחות הדלתות וקולו של מפקד המשטרה מרעים: "יהודים! צאו החוצה והסתדרו בשורות, חמישה בכל שורה. מי שייצא מהשורה או יסטה מהמסלול – אחת דינו למות".

מעטים שרדו מן המסע הארוך והתלאות שבאו בעקבותיו, אך מי שנותרו בחיים לא שכחו כל ימי חייהם אותה יממה אחרונה בבית-הכנסת.