בית חב"ד גוש קטיף ניצן

ניצן. ת.ד. 10

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

המציל החלומי

לפתע הבחין בי הרוצח גרוס. "מההה?! זה אתההה?!" אמר בתדהמה: "אם הצלחת לצאת מהתופת, כנראה אינך בן-אדם אלא מלאך!"...

כשפרצה מלחמת-העולם השנייה הייתי נער צעיר, כבן שלוש-עשרה. כרבים מתושבי קראקוב עירי, ובמיוחד צעירים שכוחם במותניהם, גם אני נשלחתי (בשנת תש"ב) למחנה העבודה והריכוז פלשוב.

באחד מימי חודש אדר (תש"ג) חליתי מאוד. בדרך כלל היו מפקדי המחנה מזלזלים באסירים שהתלוננו על מחלות וכיוצא באלה. בכל-זאת, אל תלונתי על מחלתי התייחסו, למראית-עין, ברצינות ונשלחתי לאשפוז בקרקוב.

כשחלפו כמה ימים, הופיע בבית-החולים קצין אס-אס, גרוס שמו, כדי להוציא משם את האסירים המאושפזים ולחסלם. הוא, כמובן, לא הצהיר על כך, אבל האירועים שהתחוללו לאחר מכן העידו על כך.

באותה תקופה גילו הגרמנים בקראקוב ובסביבותיה בונקרים רבים, שבהם הסתתרו יהודים. הללו נידונו מיד למוות והובלו אל 'גבעת המוות' הסמוכה למחנה פלשוב. מבית-החולים בקרקוב נלקחנו אני ושאר האסירים החולים ל'גבעת המוות' הזאת, שם מצאנו את עצמנו בתוך קבוצה גדולה של יושבי הבונקרים שנלכדו.

קרוב לפסגת הגבעה היה בור ענק, קבר שהוכן (גם הוא על-ידי יהודים) לכולנו. הגרמנים הורו לנו להסתדר בקבוצות של חמישה, בצורת האות ר, סביב הקבר הפתוח. לאחר מכן פקדו עלינו להתפשט. עמדנו שם מושפלים ומפוחדים, רועדים מהקור שחדר לעצמות. עדיין מהדהד באוזניי קולו של ילד שצעק לאביו "קר לי!".

עמדנו כך זמן רב מאוד. שעתיים, שלוש, אולי יותר. הייתי תשוש לגמרי. כמו-כן היה לי קר מאוד והרעב הציק לי. הייתי הקיצוני מבין החמישה. לצידנו הייתה ערימת הבגדים שהסרנו. זזתי מעט לעבר ערימת הבגדים, בניסיון להתכסות בהם ולהתחמם מעט.

האיש שעמד לידי נחרד. "מה אתה עושה?!", צעק עליי. לא הבנתי מדוע הוא מזדעק כל-כך בשעה שכוונת הגרמנים להורגנו כבר הייתה ברורה לכולנו. לא השגחתי אפוא בגערתו והוספתי להתקדם באיטיות לעבר הבגדים. הגרמנים לא הבחינו בי. התכסיתי בבגדים, ונראה שבגלל תשישותי הרבה והחמימות הנעימה שפשטה באיבריי – נרדמתי.

בשנתי חלמתי חלום. ראיתי יהודי מבוגר ונשוא-פנים, בעל זקן אדמוני מדובלל, פונה אליי וקורא בשמי: "יוסל, אנטלויף!" (=יוסל, הימלט!). התעוררתי לרגע קט, אך מיד שבו עיניי ונעצמו. האיש מהחלום הופיע שנית וחזר על קריאתו הקודמת. פקחתי את עיניי ואמרתי לעצמי כי החלום הוא כנראה תוצאה של חולשה ושל ערפול-חושים.

בפעם השלישית שנרדמתי היה האיש בחלום תקיף יותר. "יוסל, הלוא אמרתי לך לברוח! מדוע אינך עושה כן?!", גער בי. גם הפעם ביטלתי בליבי את דבר החלום. ועוד זאת, כוחותיי לא עמדו לי – ושמא לא היה לי האומץ הדרוש – לעשות כדברי האיש. שוב נעצמו עיניי.

האיש בחלום לא הרפה. בהופעתו הרביעית אמר לי: "דבר לא יועיל לך, יוסל; אם לא תסתלק מפה בכוחות עצמך, אוציא אותך אני מכאן בציצית ראשך!"… האיש בחלום נעלם ואני פקחתי את עיניי.

הייתי מבוהל ומבולבל וקמתי על רגליי. בדיוק באותו רגע הגיע תור החמישייה 'שלי'. הארבעה שעמדו לצידי נורו וקרסו על מקומם מיד. אני ספגתי כדור ברגל ונפלתי ארצה חי. דווקא הפציעה ברגלי עוררה את חושיי והחזירה אותי לצלילות.

פתאום אמרתי לעצמי שהחלום החוזר ונשנה לא היה חלום-שווא. כעבור שנייה נוספת הבזיקה במוחי המחשבה כי האיש בחלום הוא הצדיק רבי אלימלך מליז'נסק, שעל ציונו השתטחתי ביום ההילולא האחרון שלו לפני פרוץ המלחמה – כ"א באדר (תרצ"ט). נזכרתי בהבטחתו של רבי אלימלך כי כל מי שייגע בידית הדלת של ציונו הקדוש, לא ימות בלי תשובה. לפתע התמלאתי ביטחון כי אשאר בחיים.

בלי להשתהות תפסתי מעיל עליון, כובע וזוג מכנסיים שמצאתי בערימה והתלבשתי. נעליים לא מצאתי. וכך, לבוש למחצה ויחף לגמרי, התחלתי ללכת. לאן אלך? ובכן, כתובת אחרת מלבד המחנה לא הכרתי ועל-כן הלכתי לשם…

במבט לאחור אני מלא פליאה כי לכל אורך הדרך אל המחנה לא התנפל עליי שום כלב ואיש לא עצר אותי או ירה בי. הגעתי למחנה. כעבור זמן-מה הבחין בי הרוצח גרוס. הוא היה בהלם מוחלט. "מההה?! זה אתההה?!"… הייתה תגובתו. כעבור רגע אמר: "אם הצלחת לצאת מהתופת, כנראה אינך בן-אדם אלא מלאך!"…

מאותו יום נעשיתי מעין 'קמע' של גרוס. הוא דאג שלא יחסר לי מזון. משפע המזון שקיבלתי הצלחתי לחלק גם לאחרים.

ברוך ה', הבטחת האיש בחלום (שאני משוכנע כי אכן הוא-הוא הצדיק רבי אלימלך) נתקיימה. זכיתי להחזיק מעמד עד סוף המלחמה, לעלות לאחר מכן לארץ-ישראל ולהקים כאן משפחה לתפארת.

(תודתנו לשולח הסיפור י"מ סנדרס, מקריית הבעש"ט בפתח-תקווה,
נכדו של גיבור המעשה, הרה"ח ר' יוסל שלר, מנכבדי חסידי בובוב בני-ברק)

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

עוד מהמגזין

מערכת האתר

יכול לעניין אותך גם

השאירו תגובה