זה סיפורו המופלא של ר’ ישעיה-צבי רודנר, יהודי דתי המתגורר בניו-יורק. סיפור שפרקיו משתרעים על-פני שני דורות, ושבמרכזו ברכותיהם הקדושות של הרבי מליובאוויטש
וחותנו אדמו"ר הריי"ץ.

"בתום מלחמת-העולם השנייה התגוררו הוריי בצרפת. לאחר כל התלאות הרבות שעברו עליהם, רצו לחיות את חייהם בשלווה ובנחת. רק דבר אחד מנע מהם אושר – העובדה שלא נפקדו בילדים. הם כיתתו את רגליהם מרופא לרופא ושמעו מכולם דברים שלא הרימו את מצב-רוחם.

"יום אחד פגש אבי חבר טוב ושפך לפניו את מר-ליבו. החבר הציע לו לפנות אל אדמו"ר הריי"ץ, היושב בארה"ב, ולבקש את ברכתו. אבי שעה לעצת חברו וכתב איגרת לרבי. כעבור
כחודשיים קיבל מכתב ברכה מהריי"ץ ובו הוא מאחל לאמי ש’השם יתברך ימלא ימי הריונה ותלד בשעה טובה ומוצלחת’.

"המכתב נטע בליבם תקווה גדולה. הם לא נזקקו להישען עליה זמן רב מדי, שכן בתוך כמה שבועות ידעו הוריי כי ברכת הריי"ץ כבר מתקיימת.

"בהגיע המועד זכו הוריי לא בילד אחד, אלא בשניים; אני ואחי נולדנו כתאומים זהים. כעבור כמה שנים היגרו הוריי לארה"ב. משפחתנו התגוררה לא-הרחק ממרכז חב"ד בשכונת
קראון-הייטס. אף שהוריי לא נמנו עם חסידי ליובאוויטש, נשלחנו אני ואחי ללמוד בבית – הספר החב"די הקרוב.

"לא פעם ולא פעמיים התבטא אבי באוזנינו: ’אתם קשורים לליובאוויטש בחבל הטבור’. אמנם כבר ידענו כי נולדנו בברכת הריי"ץ, אך יחלפו עוד שנים עד שנרד לעומקו של משפט
זה.

"בינתיים הסתלק הריי"ץ לגנזי מרומים ועל כיסאו עלה חתנו, הרבי מליובאוויטש. הקשר החם שלנו עם חצר ליובאוויטש הוסיף ונשמר גם עתה.

"חלפו שנים ואחי וגם אני נשאנו נשים בשעה טובה. והנה, למרבה הצער, ההיסטוריה של הורינו כמו חזרה על עצמה, גם אצלי וגם אצל אחי. הוצאנו את מיטב כספנו על רופאים
מומחים, והאבחנה הרפואית אצל שנינו הייתה זהה. התוצאות היו מדכאות.

"יום אחד הצלחתי להתקבל אצל רופא בכיר ושמו הד"ר מיקלד. הוא בדק את התיק הרפואי שלנו והחל לפרט באוזנינו את הבעיות הסבוכות. לבסוף חרץ את משפטו: ’סיכוייך לזכות
בהגרלת הלוטו גדולים לאין-שיעור מהסיכויים שתהיה אי-פעם אבא’.

"כל זה היה בשנים הראשונות לאחר נישואינו, ועדיין ניסינו לשמור את הבעיה בסוד. יום אחד נודע הדבר להורינו. ’לכו אל הרבי מליובאוויטש!’, פקד אבינו והוסיף: ’זכיתי
לבנים בזכות הרבי הריי"ץ, לנכדים אזכה בעזרת חתנו’.

"השעה שנקבעה לנו ל’יחידות’ הייתה אחת בלילה. תחילה נכנסנו אני ואשתי ואחרינו אחי ואשתו. הרבי קיבלנו בחום ובלבביות. כעבור כמה דקות העזתי להעלות את בעייתנו ולבקש
את ברכתו.

"התגובה הייתה מפתיעה. הרבי החווה בידו תנועת ביטול ואמר: ’אל דאגה’. מרוב הפתעה התחלתי לצטט באוזני הרבי מדברי הרופאים. הרבי לא התרשם. ’אל דאגה’, חזר על דבריו
והוסיף: ’יהיו לכם ילדים והוריכם יהיו השמרטפים שלהם’. ה’יחידות’ שלנו נמשכה כמחצית השעה.

"אחרינו נכנסו אחי ואשתו. הם שהו בחדר הרבי דקות מספר ויצאו משם בפנים דאוגות. לאחר שהושיטו לו פתק ובו בקשתם, אמר להם הרבי בפנים רציניות כי בהזדמנות הקרובה
יזכירם לברכה על ציון חותנו (הריי"ץ). כל ניסיונותיו של אחי לחלץ מהרבי אמירה ברורה יותר, לא הועילו.

"זמן לא-רב לאחר מכן נפקדנו בחסדי ה’ ונולד לנו בן. עברו כמה שנים ובמהלכן ניסה אחי כל הזדמנות אפשרית לזכות בברכתו של הרבי, אך בכל פעם נענה באותו מטבע: ’אזכיר
על הציון’.

"יום אחד נתבשרו אחי ורעייתו בבשורת חייהם. נקל לשער את שמחתם, ואולם כעבור חמישה חודשים נקלע ההיריון למשבר ונוצרה סכנה מוחשית לוולד. הרופאים קבעו חד-משמעית כי
חיי האם עומדים מול חיי הוולד.

"התקשרנו בבהילות למזכירות הרבי. לא היינו צריכים לתאר את גודל הטרגדיה, שכן הרבי ידע היטב כמה שנים ציפו אחי ואשתו לילד. כעבור שעה קלה התקשר אלינו מזכירו של הרבי,
הרב יהודה-לייב גרונר, ובפיו תשובתו המדוייקת של הרבי: ’היום ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות. אם-כן, זה יום מסוגל לעצים קטנים’…

"אחי שאל את הרב גרונר ’אם זה נחשב ברכה טובה’. הרב גרונר השיב: ’לא יכולה להיות ברכה טובה מזו’.

"אחי ורעייתו החליטו שלא לשעות לדעת הרופאים, ובהגיע המועד נולד להם ילד בריא ושלם, שלא מכבר מלאו לו עשרים ואחת שנים. לי ולאשתי נולדו עוד שני ילדים. ברכתו של
הרבי התגשמה אפוא במלואה, והורינו זכו להיות שמרטפים לנכדיהם".

(הסיפור במלואו סופר ב’כפר חב"ד’ גיליון 923)