בכפר קטן באזור ווהלין חיו בשלום ובשלווה יהודים לצד לא-יהודים. בכפר זה התגורר כומר קתולי, ששם לו למטרה להעביר על דתם את יהודי המקום – אנשי עמל פשוטים, שאינם בקיאים באותיות הקטנות.
הכומר היה איש מחוכם. הוא ידע כי אם כוונותיו יֵחשפו מיד, תתעורר כנגדו תסיסה ויאבדו סיכוייו להגשים את שאיפתו. הוא בחר אפוא בדרך של מתק-שפתיים ושל דברי-חלקלקות. זמן רב השתדל ביותר להתחבב על יהודי הכפר. כך נהג לכנס מדי פעם בפעם את התושבים בכיכר-השוק, ולשאת באוזניהם נאומים נלהבים בזכות האחווה בין העמים. דברי הכומר נעמו לאוזניהם של יהודי הכפר. לנאומיו נוטפי הדבש הייתה השפעה חיובית מאוד על יחס שכניהם הגויים כלפיהם.
אולם יום אחד החלו נאומיו של הכומר לקבל גוון חדש. הוא החל ללחוץ על היהודים לעשות צעד אחד נוסף "בדרך הנכונה, שתוביל לאחווה מלאה בין העמים". תחילה דיבר ברמזים, אך עם הזמן נעשו דבריו מפורשים יותר ויותר.
החיוך המתקתק נעלם משפתיו ובמקומו הופיע ניצוץ מפחיד של להט בעיניים. דבריו, שנאמרו תחילה כ"הצעה מתוך הלב, לאחינו היהודים", נהפכו לפתע לתביעה מפורשת וחסרת-פשרות. אט-אט השיל מעליו את כל העטיפות הנאות ודרש מהיהודים – להתנצר.
יהודי הכפר, על-אף פשטותם, אטמו את אוזניהם משמוע. יתרה מזאת, ברגע שהם קלטו את כוונותיו האמיתיות של הכומר, החלו להדיר רגליהם מכינוסיו. אבל הכומר לא היה מוכן לוותר על 'טרפו'. יום אחד הודיע כי ביום ראשון הבא תיערך בכיכר-השוק "אסֵפה חשובה ומכרעת", וכי על כל תושבי הכפר, ללא יוצא מן הכלל, להשתתף בה.
חשש עמוק מילא את לב היהודים. הם לא ידעו מה בדיוק זומם הכומר, אך חשו כי מלתעותיו החדות ננעצות והולכות בבשרם.
בהגיע יום ראשון נאספו כל תושבי הכפר – גם היהודים – בכיכר-השוק. איש לא העז להמרות את פקודתו של הכומר.
בימה קטנה הוכנה בעוד מועד במרכז הכיכר. בצעדים מדודים עלה עליה הכומר, ובפנים אומרות כובד-ראש סקר את פני הנוכחים. חיוך קטן של שביעות-רצון צץ בזוויות פיו למראה יהודי הכפר.
"התכנסנו כאן היום כדי להכריע בשאלה החשובה ביותר של חיינו", פתח בטון דרמטי. "זוהי השאלה שעלינו, בני-האדם, יצירי כפיו של האלוקים, לשאול את עצמנו יום-יום – לשם מה נבראנו ומה ייעודנו בעולם הזה!…".
הכומר החל לגולל שורה ארוכה של טענות-הבל, שבאמצעותן ניסה להוכיח את צדקת הנצרות. הוא ציטט פסוקים מספרי הנביאים, תוך שיבושי מילים, שעיוותו לחלוטין את כוונתם האמיתית של הפסוקים. את דבריו תיבל באוסף של דמיונות על 'התגלויות' שזוכים להן הוא וחבריו הכמרים.
"את טובתכם אני מבקש!", קרא בהתרגשות מעושה, "כדי שיהיה לכם טוב, אחיי היהודים. וכדי שהעולם כולו יהיה טוב יותר – עליכם להצטרף אלינו ולקבל את אמונתנו!"…
הכומר נראה זחוח מאוד וחייך מאוזן לאוזן. "אדרבה", קרא בנדיבות של מנצחים, "אם יש ביניכם מישהו המעוניין לעלות לכאן ולהתעמת איתי, אני קורא לו להראות אומץ-לב ולעשות זאת כאן ועכשיו!"…
יהודי הכפר האומללים כבשו את פניהם בקרקע. איש מהם לא חש עצמו מסוגל לעימות עם הכומר, ועל-כן גם לא העז להתייצב מול הכומר ולהתווכח עמו.
לפתע נשמע קול בוקע מתוך הקהל – "אני אשיב!". הכול הפנו את עיניהם לעבר הדובר, והופתעו לגלות כי זה וולף הסנדלר, שהגיע לכפר אך לפני חודשים מספר.
הכומר, שכבר הספיק להתוודע לתושב החדש, הביט בו בבוז. "אני מזמין את הסנדלר היהודי לעלות ולייצג את אחיו ואת אמונתם", הכריז בחיוך מתנשא.
ר' וולף נראה בוטח בעצמו כשפסע לעבר הבימה. הוא פתח את פיו והפתיע שוב את הנוכחים בפולנית המשובחת שבקעה מפיו. הוא החל בסקירה היסטורית קצרה על היהדות, שראשיתה בהתגלות ה' על הר-סיני, וכיצד כעבור כאלף וחמש-מאות שנים פרשו ממנה אנשים ויצרו דת חדשה, הדת הנוצרית.
דבריו של ר' וולף הבהירו היטב כי הנצרות אינה אלא סילוף של חלקים מהיהדות. אחר-כך ציטט ככתבם וכלשונם אותם פסוקים שקודם-לכן עוּותו בפי הכומר. לבסוף הרשה לעצמו להתלוצץ בחדות-לשון על ה'התגלויות' שהכומר וחבריו חווים, כביכול.
הרושם שחוללו דבריו של ר' וולף היה עז ביותר. הן בגלל תוכנם האמיתי והמשכנע, והן משום שיצאו מפיו של 'סנדלר'. תשובתו הניצחת הכתה את הכומר שוק על ירך. הכומר נראה המום, וחיוורון עז כיסה את פניו. בבושת-פנים ירד מהבמה והסתלק לביתו.
תושבי הכפר היהודים ניגשו ללחוץ בחום את ידו של ר' וולף, שנתגלה אדם משכמו ומעלה, שזקף את קומתם השפופה.
בערבו של אותו יום ידע ר' וולף – שנמנה עם חבורה של צדיקים נסתרים, שפעלה באותו חבל ארץ – כי שוב יהיה עליו לעזוב את מקום מגוריו ולחפש לעצמו סביבת מגורים חדשה. הוא ביקש להוסיף לדבוק בדרך שבה התנהלו חייו עד אז – דרך של הסתתרות ושל הצנע-לכת.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
