איש תם וירא-שמים היה ר' דוד בטלמן. תושבי בתי נייטין, שכונת מגוריו, הכירוהו היטב וכיבדוהו מאוד על טוב-ליבו ועל יושרו המיוחד. לפתע חלה ונפל למשכב. כעבור ימים אחדים הכריעתו המחלה, ולמגינת-ליבם של רעייתו וילדיו הרכים הסתלק לבית-עולמו.
כשכבר עמד מסע ההלוויה לצאת לדרכו התקרבה לפתע האלמנה הנסערת אל המיטה ובבכי קורע-לב פנתה אל בעלה הנפטר ואמרה: "זוכר אתה, דוד, כיצד חילקנו בינינו את שכר המצווה של שקי הגניזה? ובכן, אתה כבר לא תוכל לקיים עוד מצוות בעולם הזה ולהעשיר את אוצר זכויותיך. ואילו אני עוד נשארת כאן, עם הילדים. בעזרת ה' עוד יהיה סיפק בידי לקיים מצוות רבות ולהגדיל בכך את שכרי לעולם הבא. מעניקה אפוא אני לך, בלב שלם, את חלקי באותה מצווה. שלך ושלי – שלך"…
מה הם אותם שקי גניזה ומהו השכר שעליו דיברה האלמנה המסכנה? ובכן, כדי להבין זאת יש להקדים תחילה מעט רקע על התקופה ואנשיה ועל אישיותם המיוחדת של ר' דוד בטלמן ורעייתו.
האישה, מרת נחמה, הייתה בת למשפחת המבורגר, שהחזיקה בבנק הראשון בירושלים. לחתונתה הביאה עמה הכלה נדוניה בסכום נאה ומכובד. לאחר נישואיהם פתחו בני-הזוג חנות מכולת למחייתם.
תחילה היה נראה כי ההצלחה מאירה להם פנים. החנות הייתה מלאה סחורה ושקקה כל העת קונים. מדי כמה ימים נאלץ ר' דוד לגייס סבלים שיישאו לחנותו שקים ומצרכי מזון, כדי לחדש את הסחורה שהתרוקנה מן המדפים במהירות רבה.
חלפו כמה חודשים ועשרות החוברות שנערמו על הדלפק העידו על מצוקת הלקוחות, ועמה גם על מצוקתם של בעלי המכולת. אכן, רבים קנו, אך רק למעטים הייתה גם היכולת לשלם בעד מוצרי המזון שנטלו. כל היתר קנו בהקפה. רשימות צפופות ומסודרות למופת מילאו את מחברות הקונים ואלה תפחו והלכו.
יום אחד מסר ר' דוד לרעייתו כי ההון שהועידו להשקעה בבית-מסחרם כלה עד תומו, וכי מדפי המכולת החלו להתרוקן מתכולתם. כעבור ימים אחדים ננעלו דלתות החנות במסגר ובריח, ובעלי המכולת שבו לביתם ובידם צרור מחברות. זה כל מה שנותר מן הנדוניה המכובדת – רשימות צפופות וארוכות של בעלי-חוב.
בעלי נפש עדינה היו ר' דוד ורעייתו, ועל-כן לא העלו על דעתם לדחוק בבעלי-החוב לפרוע את חובותיהם. "איך נבקש מעניים עלובים אלה, שאין להם במה להאכיל את פי עולליהם – לפרוע חובות ישנים? כיצד נבוא אליהם בתביעות מן העבר כשאפילו בנטל ההווה אין בכוחם לשאת!", אומרים היו זה לזה ולסובבים אותם.
כשנתארך הזמן ובעלי-החוב הוסיפו להתמהמה בפירעון חובותיהם, החל מצפונו של ר' דוד לייסרו. הוא התקשה להשלים עם היותו נושה לאנשים רבים כל-כך, זמן רב כל-כך. "הבה נמחל לכולם בלב שלם על חובותיהם וה' הטוב ירחם עליהם ועלינו", יעץ ערב אחד לאשתו, אשר קיבלה את דעתו ללא עוררין.
למחרת החליטו בני-הזוג, כי מאחר שמחילתם על החובות שלמה ומוחלטת, הרי שאין עוד טעם לשמור את המחברות. אמרו ועשו – יצאו לחצר ביתם והעלו באש את כל המחברות. מעתה נותרו השניים חסרי אמצעים ונטולי מקור מחיה.
תקופת-מה עבד ר' דוד כמלמד ילדים ב'חדר'. לאחר זמן, כשנתווספו עוד כמה נפשות למשפחה, נאלץ לתור אחר פרנסה רווחית יותר, והחל לעבוד בבניין. זאת, כמובן, מתוך הקפדה רבה על המשך קביעת עיתים לתורה.
יום אחד, בלכתו ברחוב, ראה ר' דוד דף-קודש מתגלגל על הארץ. הוא התכופף להרימו ואז גילה דף נוסף, ועוד אחד, ועוד אחד. בתוך כך הבחין כי למעשה מדובר במצבור גדול של ספרי קודש קרועים ובלויים, המתגוללים ברחובה של עיר בביזוי רב. אסף ר' דוד את הספרים, ככל שיכול, וריכזם במקום אחד.
סר לביתו ושיתף את רעייתו בחוויה המצערת שחווה זה עתה. מיד החליטו שניהם כי גאולת ספרי-הקודש מביזוים – מצווה היא לכל דבר ואסור להם להחמיצה. ר' דוד הציע כי ייסע לשוק ויקנה שם כמה שקים כדי לאסוף לתוכם את ספרי-הקודש הקרועים ולאחר מכן יטמנום באדמה כדת וכדין.
לא-קלה הייתה ההחלטה. חישוב מהיר העלה כי מחירם של השקים שווה לשכר כמה ימי עבודה מפרכים של ר' דוד. אף-על-פי-כן לא חזרו בהם בני-הזוג מכוונתם, וקיבלו עליהם לשאת בהוצאה הכספית. מתוך התרגשות של קדושה נמנו וגמרו זה עם זה, כי שניהם יחלקו ביניהם את שכר המצווה בשווה.
זה פשר הדברים הנרגשים שאמרה האלמנה הצעירה בטרם צאת מסע ההלוויה של בעלה לדרכו. הנה כי-כן, כזאת הייתה התקופה וכאלה היו בני ירושלים של אותם הימים.
זכתה מרת נחמה בטלמן להאריך ימים ולחיות עוד כיובל שנים לאחר בעלה. היא עזבה את העולם (לפני שנים אחדות) בשיבה טובה, מניחה משפחה ענפה של תלמידי-חכמים ומזכי הרבים, וכמובן – שקים מלאים וגדושים של מצוות ומעשים טובים.
(על-פי 'מאורות הדף היומי')
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות