היה זה בליל סליחות בפראג. היהודים נהרו לבית הכנסת, החל מחצות הלילה. בית הכנסת המפואר, שנקרא "אלט-נוי-שול" היה מלא מפה לפה.
החזן החל באמירת סליחות בנעימה מתוקה, אך רצינית. חזות פניהם של הנאספים העידה כי הללו ערים למשמעותו הרצינית של המאורע, הלא הם התכנסו בליל סליחות זה, כדי להראות לשם יתברך, שהם התחרטו על מעשי העבר וינסו מעתה להיטיב את דרכם.
לפתע נשמעה זעקת שבר מקרבת מקום, זעקה שהרעידה את כל הנוכחים.
קריאות כאלה בגטו של פראג לא היו תופעות בלתי רגילות בימי הביניים האפלים. פירושם היה, תמיד, צרה צרורה לבני הקהילה. מקורן של הצרות הללו לא היה בלתי ידוע ליהודים. על פי רוב הובילו העקיבות אל ה"אצילים", שהיהודים היו תחת חסותם. "אצילים" אלה (שלאמיתו של דבר לא היו ראויים לשם זה כלל) חיו חיי הפקר נטולי דאגה ולא היה איכפת להם גורלם של האנשים ובמיוחד היהודים, שהיו משועבדים להם. הם בזבזו כסף רב לכל מיני תענוגות וכאשר הפרוטה אזלה מן הכיס, מצאו תמיד את הדרך אל היהודים, כדי לסחוט מהם יותר ויותר כסף.
השיטה שלהם היתה פשוטה, כאשר נכנסו לחובות ולא ראו מוצא אחר, היו שולחים כנופיות שודדים לתוך הגיטו, כדי לערוך התקפות פתע על חנויות יהודיות ולשדוד מכל הבא ליד. כאשר היהודים היו באים להתלונן אצל ה"פריץ" על ההתקפה הגזלנית, היו נתקלים ביחס עויין, במקום האהדה שציפו לה. האם לא נתנו לכם רשות לבנות חומה סביב הגיטו להגנתכם העצמית? ואם השומרים שלכם אינם מסוגלים לדאוג לבטחונכם, הכפילו את מספר השומרים ותדאגו לעצמכם, אך אל תבלבלו לנו את המוח עם התלונות שלכם !" – כך היה ה"פריץ" אומר ליהודים השדודים.
אחרי מקרה כזה הכפילו היהודים את מספר השומרים, אולם היות ולשומרים יש צורך לשלם, נמצא כי "ביטוח" מעין זה עולה הרבה כסף. לכן, כאשר הרוחות נרגעו במקצת, היו היהודים מפטרים את השומרים הנוספים והסתפקו בשרותיו של עזריאל הזקן, שחי בתוך החומה. הלה לקח עמו את נכדו ראובן, שיעזור לו למלא את תפקידו כשומר העיר.
ראובן זה היה צעיר אמיץ וחזק, שלא ידע פחד. כך שבימים כתיקונם הסתפקו בשני השומרים לשמירת הגיטו, אולם למרבה הצער חיו יהודי פראג כימי הביניים רק לעיתים רחוקות במה שאפשר לכנות "ימים כתיקונם".
שוב פילחה את האויר הדחוס של בית הכנסת קריאת-אימים מזעזעת. המתפללים שנחרדו מהצעקה, החלו אומרים את מזמורי הסליחות בקול רם ובדבקות רבה, בבקשם שהשם יתברך יצילם מהפורענות העומדת להתרגש עליהם. אחדים מצעירי הקהילה כבר עמדו לצאת מבית הכנסת, כדי לברר מה קרה, והנה אדם מוכה עד זוב דם נכנס פנימה, בגדיו קרועים והוא ממלמל בפיו השסוע דברים בלתי מובנים.
"הרי זה עזריאל הזקן , " – קרא אחד המתפללים. "מה קרה ? מה קרה ?" – שאלו אותו היהודים בבהלה. הם ידעו כי בואו של השומר הזקן, במצב שכזה, יכול לבשר להם רק צרה ופורענות. סבבו אותו ה"מתפללים ויחכו לתשובתו בלב נרגז.
זה לקח זמן מה עד שהצליחו להציל מפיו את הסיפור המלא, אותו הוא סיפר בהפסקות, כשהוא משתדל להשתלט על התרגשותו, כדי ששומעיו יצליחו להבינו.
היתה זו התקפה נוספת מאותן התקפות הפתע, שנערכו ע"י כנופיות האציל. כאשר נודע לבריונים שהיהודים עזבו את בתיהם, כדי להשתתף בסליחות, הנערכות באלט-נוי-שול, הם החליטו להתפרץ אל הגיטו ולשדוד מה שיותר, תוך ניצול העובדה, שהגברים לא נמצאים בקרבת בתיהם וחנויותיהם, כדי להגן על רכושם .
עזריאל הזקן וראובן נכדו היו באחד הסיורים השגרתיים שלהם לאורך חומות הגיטו, כאשר רעש חשוד הגיע אל אוזניהם. ראובן התקדם בזהירות והעיף מבט אל מעבר לחומה. היה חושך וכל מה שיכול היה לראות, היתה קבוצת אנשים, חמושים מכף רגל ועד ראש, שעשו הכנות לעבור את החומה. כאשר האדם הראשון, שטיפס על הסולם שהוצמד אל החומה, הגיע למעלה והתכונן להציב רגל על ראש החומה, תפס אותו ראובן והפיל אותו למטה. ההוא נפל וגרף אתו מספר אנשים נוספים, שהיו אף הם על הסולם בדרכם למעלה.
אולם לרוע המזל הצליח אחד האנשים בכל זאת לטפס למעלה ולתקוע חרב בגבו של ראובן, עוד לפני שהיה סיפק בידו להתגונן, למרות קריאותיו הנואשות של עזריאל, שהזהיר אותו מפני הסכנה האורבת.
עזריאל המסכן היה מזועזע עד עמקי נשמתו ממה שראו עיניו, אך הוא לא איבד את עשתונותיו. בהכירו כי לנכדו המסכן כבר לא תועיל שום עזרה, הוא ידע, כי תפקידו עתה לרוץ ולהודיע לאחיו היהודים על מה שקרה ועל הסכנה האורבת להם
עזריאל סיים את סיפורו במהירות ולא עברו אלא רגעים מעטים עד שכל המתפללים עזבו את בית הכנסת וחשו לבתיהם, כדי לנסות להגן על משפחתם ועל רכושם.
היחידי שנשאר בבית הכנסת, היה הרב אלטר איגנדורף, תלמיד חכם זקן וחולני, ששוב לא היה לו ענין בחיים החומריים וכל מעייניו התרכזו בענינים שברוח.
מיד אחרי שהיהודי האחרון עזב בריצה את בית הכנסת, הופיע בפינת הרחוב אחד ה"אצילים", גלטינג שמו, כשהוא צועד בראש כנופיה של בריונים. גלטינג זה היה ידוע כשונא ישראל מושבע. הוא היה אכזרי ולא ידע רחמים ביחסיו אל היהודים. כאשר היהודכם העיזו לפגוע באחד מאנשיו, אפילו מתוך התגוננות עצמית מוצדקת, הוא היה "מעניש" אותם בקנסות כבדים ובמאסר לתקופה ארוכה.
"זו היא שעת כושר מאין כמוה להשיג את כל הזהב והכסף שהיהודים הארורים מסתירים בבית הכנסת שלהם !
" "קדימה בחורים" – קרא גלטינג לאנשיו –
באומרו זאת הוא פרץ לתוך בית הכנסת בשאגה פראית, כשכנופיה של ריקנים ופוחזים מזדנבת אחריו. בבית הכנסת פנימה נראה היה כאילו נעצרה הכנופיה לרגע, כאילו מראהו המרהיב והנאצל של בית הכנסת השפיע עליהם בעל כורחם. אפילו גלטינג, שהיה ידוע כמי שעשוי ללא חת, נראה היה כמהסס, כאשר דמותו הפטריארכלית של הרג. אייגנדורף נצבה בפניו. קרא אליו הרב, כשידיו מושטות קדימה ועיניו מזרות אימה : הסתלקו מכאן בריונים, שהעזתם להכנס לבית הכנסת עם חרב שלופה בידיכם ! ידיכם הטמאות לעולם לא יורשו לטמא את ארון הקודש, שבו שמורים אוצרות שהם למעלה מבינתכם !
" "הה, הה, הה !" – צחק גלטינג בלעג ארסי – "וכי מי יעמוד נגדינו? אתה אולי, או אלוהיך המסתתר מאחורי הוילון?
באומרו זאת קפץ גלטינג קדימה אל עבר ארון הקודש, שלפניו עמד הרב אייגנדורף ועשה תנועה מאיימת כלפי הרב, כשחרבו שלופה בידו.
ועתה קרה משהו, שבריוניו של גלטינג לא האמינו למראה עיניהם בראותם אותו וכי מה קרה למנהיגם, העומד שם כאילו הפך לפסל ? גלטינג הלוחם האמיץ, שאינו יודע פחד מהו, עמד שם כמי שאינו מסוגל לנוע. הוא עמד בפני היהודי הזקן, ולא היתה לו יכולת להוציא מפיו הגה.
רגעים ארוכים עברו, עד שגלטינג השמיע קול במהירות. אנחה עמומה וצנח חסר אונים.
אנשי הכנופיה נטלו עמם את גוית מנהיגם ועזבו את בית הכנסת במהירות. כאשר נסוגו מהגיטו, הם היו צריכים לעשות דרכם בין המונים יהודים שהתקהלו, כדי להיות עדים למאבק המזעזע שהתחולל בין הרב הזקן ובין השודד.
מעולם לא אמרו יהודי פראג את תפילת הסליחות בכוונות כנות וטהורות כמו בלילה הזה. הם הודו לה' על הנס הגדול שחולל, נס שהציל אותם מידי שודדים .