התכנית כבר הייתה בשלבי גיבוש ועריכה סופיים. עיקרה: החדרת ערכים חברתיים, סוציאליסטיים, למערכת החינוך היהודית, תמורת הערכים היהודיים ה'מיושנים'. מגישי התכנית ונושאי דגלה היו ברובם הגדול יהודים דווקא, ובהם גם כאלה שנשאו בתפקידים רשמיים של רבנים – 'רבנים מטעם' (השלטונות הרוסיים) כמובן.
השלטון הרוסי, שלא העלה על דעתו להתערב עד כדי כך באורח-החיים הפנימי של היהודים במדינה, לא יכול היה לסרב להצעה אשר באה מקרב היהודים עצמם. כבר ניתנה הסכמה עקרונית לממש את התכנית, ולכן הזדרזו ה'משכילים' לסיימה כדי להגישה לשר-החינוך.
המזימה הזאת הטרידה מאוד את רבי שלום-דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד. כאחד ממנהיגיה הבולטים של יהדות רוסיה, חש חובה עמוקה לסכל את התכנית, שאמורה הייתה לפגוע פגיעה קשה בכל מערכת החינוך היהודית.
איש-סודו ועוזרו הנאמן היה אז בנו יחידו, רבי יוסף-יצחק שניאורסון. השניים הסתגרו בחדר שעה ארוכה, ודנו בדרכים להעברת רוע הגזירה. לבסוף הוחלט, כי חייבים לנסוע לפטרבורג ולחפש שם דרכים לסיכול המזימה של ה'משכילים'. השליחות הקשה והאחראית הוטלה על רבי יוסף-יצחק. בלא שהיות מיותרות יצא לדרך. הפעם נתלוותה אליו גם רעייתו, כדי לשוות לנסיעה אופי משפחתי.
ימים מספר עשה רבי יוסף-יצחק בפטרבורג, אולם כל מאמציו היו לשווא. הוא ניסה להיפגש עם דרגים גבוהים במשרדי הממשלה, כדי להעמידם על חומרת התכנית החדשה, אך הדבר לא עלה יפה. הזמן בער. התוכנית עמדה להיות מוגשת לאישורים סופיים בתוך ימים. במפח-נפש שב לליובאוויטש ודיווח לאביו על הכישלון.
באותה שעה הכין רבי שלום-דובער את עצמו לתפילת שחרית. טליתו שמקופלת הייתה מונחת על כתפו והוא עסק בבדיקת ציציותיה. "אספר לך סיפור", אמר הרבי וסיפר: '"סבא, רבי שניאור זלמן, הטיל פעם על בנו שליחות מסויימת, שהוא לא הצליח לבצעה.
כששב מהשליחות, מצא את אביו כשטליתו מונחת על כתפו. אמר לו הרבי: 'זוהי טלית, והטלית מעוררת הארה של אורות מקיפים, עליונים ביותר, שבכוחם להכחיד את כל כוחות הטומאה'. כששמע בנו את הדברים, הזדרז ונשק את ציציותיה של הטלית ושב לבצע את שליחותו בשנית, הפעם בהצלחה".
רבי יוסף-יצחק קלט את הרמז שבדברים והזדרז אף הוא לנשק לציציות טליתו של אביו. מיד לאחר מכן שב ויצא לדרכו. בדרך הבשיל במוחו רעיון מבריק ונועז.
היוזם הראשי לעריכת הרפורמה בתכנית החינוך היה 'משכיל' שכונה 'הרב קרעפס'. הוא גם שקד באופן אישי על הכנתה. לצורך השלמת התוכנית שהה קרעפס בבית-מלון בפטרבורג.
כשהגיע רבי יוסף-יצחק לעיר, אזר אומץ וביקש להיפגש ישירות עם קרעפס. אף שהלה ידע כי רבי יוסף-יצחק מייצג את ראשי הנלחמים כנגדו, ניאות קרעפס לקיים את הפגישה.
רבי יוסף-יצחק פגש אותו בחדרו שבמלון. קרעפס קיבלו בסבר פנים יפות ובגינוני נימוס, כאילו לא עמדה ביניהם שום מחלוקת. הם החלו לשוחח על הרפורמה בחינוך שמציעים קרעפס וחבורתו, והשיחה התנהלה בנחת וברוח טובה.
בשלב מסויים החליט רבי יוסף יצחק לנצל את אווירת הידידות שהשתררה ביניהם ושאל אם יוכל לראות בעיניו את התכנית. קרעפס הרהר רגע ואחר-כך אמר: "כן, מדוע לא, ממילא עומדת התוכנית להיות מאושרת בתוך ימים אחדים, ומה איכפת לי אם תציץ בה".
רבי יוסף-יצחק נטל את החוברת העבה, שבה סודרו ופורטו כל ההצעות לתכנית הרפורמה. הכול כבר היה מנוסח סופית, מוכן להגשה ולאישור. הוא עיין בדפים, אך בזווית-עינו עקב אחר קרעפס. ואז, בשנייה אחת שעיניו של קרעפס הוסטו הצידה, אחז רבי יוסף-יצחק בקובץ הדפים, ובמשיכה אחת עזה קרע אותו לגזרים…
עיניו של קרעפס נפערו בבעתה. שרירי פניו כמו התאבנו מתדהמה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. "מה עוללת,", השתולל מזעם. "הלוא הרסת לי עבודה של חודשים ארוכים,". הוא לא הצליח לכבוש את זעמו ותסכולו, וסטר בחוזקה לרבי יוסף-יצחק על פניו. אבל זה לא חש כלל בכאב. מאושר ושמח עזב במהירות את המלון ושב לביתו.
ואכן, מזימתם של ה'משכילים' נכשלה. הם לא הספיקו להכין מחדש את התכנית עד המועד שנקבע על-ידי הממשלה. אישור התכנית נדחה למועד אחר, אך עד אז הספיקו מתנגדיה לסכלה ולהורידה מן הפרק.
נחישות-דעת זו, שגילה רבי יוסף יצחק עוד בבית אביו, הכינה אותו למאבקים הכבירים שניהל מאוחר יותר, כאשר נתמנה לנשיא חסידות חב"ד ולמנהיגה הבולט של יהדות רוסיה כולה. במשך שנים ארוכות ניהל מאבק עיקש ואמיץ נגד גזירות הקומוניסטים, שביקשו להכחיד את היהדות, כשהוא מהווה מופת של מסירות-נפש שאינה יודעת פשרות.
