הוא היה איש עסקים מצליח בתחום הטקסטיל. בסוף שנות הארבעים עבר להתגורר למשך תקופה בניו זילנד, לצורך גידול צמר כבשים עבור סחר הטקסטיל שלו.

יום אחד הוא נסע לבקר את בתו המתגוררת בניו יורק. הם נסעו יחד לביתה וכשנכנסו למעלית הבניין, הבחין באדם נוסף שעמד במעלית, איש צעיר בעל חזות רבנית ועיניים רציניות.

הרב הושיט את ידו ושאל: “מניין בא כבודו?”, והאיש השיב: “מניו זילנד”.

הרב הביט בו ושאל: “ומקווה טהרה יש בניו זילנד?”. איש העסקים היה נבוך מעט והשיב: “אני שוהה שם זמן קצר לצורכי עסקים בלבד”. “השם מכוון את צעדי האדם”, החזיר לו הרב. “כשיהודי מתגלגל למקום כלשהו, עליו לדאוג שהימצאותו שם תותיר רושם חיובי”.

המעלית עצרה, הרב נענע בראשו לשלום ויצא. איש העסקים הניו -זילנדי שאל את בתו מיהו הרב הזה, והיא סיפרה שזה הרב מנחם מענדל שניאורסון (מי שלימים התמנה להיות הרבי מליובאוויטש).

ארבעים שנה חלפו. איש העסקים כבר צבר הון רב והיה פנוי לחיות את חייו כלבבו. הוא עזב את ניו זילנד והתיישב בישראל. בשנת 1989 ביקר בארצות הברית והחליט לבקש את ברכתו של הרבי מליובאוויטש.

באחד מימי ראשון מצא עצמו ממתין בתור הארוך המשתרך בשדרת איסטרן פארקווי, ליד מרכז חב”ד העולמי. אלפי בני אדם מכל הסוגים – צעירים ומבוגרים, רבנים ומגודלי שיער, אישי ציבור ופשוטי עם – חיכו לרגע המיוחל בו יעמדו מול הרבי ויקבלו שטר של דולר לצדקה.

והנה הגיע הרגע. איש העסקים התכונן לקבל את השטר, אך הרבי לא מיהר. הוא נעץ בו מבט חודר ובעודו מושיט את השטר שאל: “נו, כבר יש מקווה טהרה בניו זילנד?”.

את הרגעים הבאים הוא לא זכר. למשמע שאלת הרבי נתקף סחרחורת עזה, שנרגעה רק כעבור כמה דקות טובות. ארבעים שנה חלפו, ואת הרבי עדיין מטרידה השאלה: האם יש מקווה בניו זילנד?

***

ברכב הקטן ישבו שני נערים בני תשע עשרה, הם נסעו מכיוון דייטונה ביץ’ למיאמי. לפניהם הייתה דרך של חמש שעות ויותר, ובאמצע הדרך הם מצאו את עצמם בבעיה. מד הדלק התקרב לקו האדום, ותחנת הדלק הקרובה לא נראתה באופק.

מבוהלים חיפשו תחנה קרובה, וממש ברגע האחרון ראו שלט בצד הדרך המפנה לתחנה קטנה. המתדלק הכניס את הצינור לפיית התדלוק, הניח לו למלא את המכל, ובינתיים הביט בהם באופן מוזר. כשסיים ביקש מהם להתלוות אליו למשרד.

במשרד ישב אדם מבוגר, והמתדלק אמר: “אבא, הנה הם. הם באו לקחת אותך”.

הבחורים הביטו נבוכים אחד בשני, לא מבינים מה תפקידם בסיטואציה המוזרה, והמתדלק אמר שוב: “אבא, אמרת שיבואו לקחת אותך. הם באו לקחת אותך”.

המבט של האב נעשה מרוכז והוא שאל מי הם. “אנחנו פעילים בארגון “אלף”, שפועל לרווחתם של אסירים יהודיים בבתי הכלא בארצות הברית. בדיוק עכשיו אנו שבים מבית כלא ליד דייטונה ביץ’, שם הנחנו תפילין עם אסיר בודד שחוגג היום את יום הולדתו”.

הזקן הביט בהם כלא מאמין ושני ברזים של דמעות נפתחו משתי עיניו. רק בקושי הצליח להתאושש ולספר להם את סיפורו: “אני יהודי כמוכם, ניצול שואה. עברתי את הזוועות הנוראות ביותר, ואחרי המלחמה החלטתי למחוק כליל את עברי היהודי. חיפשתי את המקום המרוחק ביותר וכך הגעתי לכאן, לתחנת דלק באמצע שומקום.

ארבעים שנה חייתי כך, עד שלפני חמש שנים אירע משהו שטלטל את רוחי. לילה אחד התקשיתי להירדם וזפזפתי בין הערוצים בטלוויזיה. על המסך נראה הרבי מליובאוויטש, והוא דיבר בהתלהבות על כך שיהודי לעולם לא יכול לברוח, שאף יהודי לא ייעלם ושכל יהודי הוא חלק מהעם שבסוף ימצא את מקומו. הרבי הצהיר כי כשיבוא המשיח, הוא יאסוף את היהודים מכל פינה בעולם ויקבץ אותם לארץ ישראל”.

ארבעים שנה התמוטטו בסערת רגשות שאליה נקלעתי. קראתי לילדיי וסיפרתי להם על הרבי שהבטיח שיבוא היום בו ייקחו אותי, היהודי הבודד, לארץ ישראל – והנה, עכשיו באתם אתם”.

שני הצעירים ישבו לשיחה של נשמות לאורך כל הלילה, בבוקר הניחו אתו תפילין לראשונה אחרי עשרות שנים והחזירו עוד בן אובד הביתה.