לאחר מתן תורה, בו' סיון, עלה משה רבינו להר סיני כדי ללמוד מפי הקב"ה בעצמו את
כלליה, דיניה ופרטיה של התורה הקדושה – שזה עתה ניתנה שם ישראל – ולקבל את
לוחות הברית. לפני עלותו להר הודיע משה שם ישראל כי כעבור ארבעים יום ישוב אליהם עם התורה.

אולם בני-ישראל חישבו גם את היום בו עלה משה להר וכך הסתיימו לפי חשבונם ארבעים הימים בי"ז בתמוז ו… משה עדיין לא ירד מההר. העם, שחשב כי משה מת, החליט לעשות אלוהים אחרים וכך יצרו את עגל הזהב. למחרת בבוקר, כשירד משה מן ההר וראה את מעשיהם הרעים, זרק מידו את הלוחות ושברם.

באותו יום, כ-1440 שנה לאחר מכן, לאחר תקופה ארוכה של מצור על ירושלים, הובקעה
חומת העיר. החורבן החל ושיאו התחולל שלשה שבועות מאוחר יותר, בתשעה באב, עם חורבן בית המקדש.

הפורענויות שארעו שם ישראל ביום זה לא הסתכמו בכך וחז"ל מנו (בפרק הרביעי של מסכת תענית) עוד מאורעות קשים שארעו בי"ז בתמוז:

בוטל התמיד

בבית המקדש היו מקריבים בכל יום קרבן תמיד בבוקר ובשעות בין הערביים. בימי המצור של היוונים על ירושלים לא נותרו בעיר כבשים לצורך הקרבנות, והיו משלשלים מבעד לחומה שתי קופות של זהב ותמורתן העלו להם היוונים שני כבשים. בי"ז בתמוז ההליטו היוונים להפסיק את אספקת הכבשים וכך הושבתה כליל מלאכת הקודש בבית המקדש.

אפוסטומוס שרף את התורה

היה זה אחד מנציבי יוון שרצה לשבור את רוחו של העם היחודי והחליט לפגוע בתורתו. הוא לקח ספר תורה, ביזה אותו ואחר כך קרעו ושרפו.

הועמד צלם בהיכל

יש האומרים שמדובר באליל יוני שהועמד במקדש ויש המשערים שמדובר במנשה המלך שהיה שופך דמים ומסית את העם לעבוד עבודת-זרה. לשיא חוצפתו הגיע כשהעמיד בי"ז בתמוז את פסל עבודה זרה בהיכל ה'.

פורענויות אלו הביאו את חכמי ישראל לקבוע  את היום הזה כיום צום ותפילה. זהו הזמן המתאים לעריכת חשבון נפש ועשיית תשובה.

היהודים בטחו בחומה ובמבצרים ההזקים שסבבו את ירושלים אולם כאשר עזבו את התורה ולא קיימו את אשר כתוב בה, לא יכלה החומה להיות להם למגן ומחסה. לכן דוקא בימים אלו יש לחזק את "חומת" היהדות ואז יהיה ה' לנו ל"חומת אש" סביב, להגן עלינו ולהאיר את דרכינו.