בית חב"ד גוש קטיף ניצן

ניצן. ת.ד. 10

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

סקרנות של כומר…

לפתע עצר אותי אחד מפרחי-הכמורה, וביקש שאחזור ואספר לו את הסיפור... • "...באותו רגע התחזקה בי התחושה שלפני אדם בלתי-שפוי. אבל מצד שני, משהו באישיותו של הצעיר משך את לבי. איזשהו מבט נוגה בעיניים. הוא הקרין משהו אמיתי מאוד, לגמרי לא תמהוני..." • גל כהן עם סיפור מיוחד: כשהרבי אומר לדבר על נושא הצדקה.

הזמנות להרצאות הן אצלי דבר שגרתי, מספר הרב דוד שוחט, תושב טורונטו שבקנדה. אבל ההזמנה שהגיעה אלי מבופאלו היתה חריגה. הוזמנתי להופיע בכינוס שבו השתתפו סטודנטים יהודים וגויים, ולהרצות על ענייני יהדות.



תחילה חשבתי לדחות את ההזמנה. וכי אדבר על תפילין ועל שבת לפני קהל שיש בו גם גויים?! ובכל-זאת, החלטתי לשאול את עצת הרבי. טלפנתי למזכירו של הרבי, סיפרתי על ההזמנה ועל התלבטויותי, וביקשתי עצה.



כעבור זמן קצר נתקבלה התשובה. הרבי הורה לי להיענות להזמנה ולדבר על נושא הצדקה. היה זה בשבוע שבו קראנו בתורה את הפסוק: "פתוח תפתח את ידך".



הגעתי למקום, קיבלתי חדר במלון, ובשעה היעודה נכנסתי לאולם ההרצאות. האולם היה מלא מפה אל פה. היו שם צעירים יהודים ולא-יהודים, ובאחת הפינות אף ישבה קבוצה של פרחי-כמורה.

לולא המענה החיובי של הרבי, אין לי ספק שכל המעמד היה מביך אותי מאוד.



דיברתי על נושא הצדקה. בתוך הדברים סיפרתי את הסיפור הידוע על אותו עשיר שלא נתן פרוטה לצדקה בימי חייו, עד שכל בני העיירה בזו לו וכינו אותו 'גוי'. כשנפטר, קברו אותו בביזיון בחלקה צדדית של בית-העלמין.

אבל אז חדלו פתאום כמה מבעלי הצדקה הגדולים של העיר לתמוך בעניים, והתברר כי כל מה שהם חילקו במשך השנים היה מרכושו של אותו עשיר 'קמצן'.



סיפרתי את הסיפור, וגם את סופו: כאשר התבררה עובדה זו לרב העיר, בעל 'תוספות יום-טוב', אסף את בני העיר והלך עמם לבקש סליחה ומחילה ליד קברו של העשיר. הוא אף ציווה, שבבוא עתו יקברו אותו ליד העשיר, כדי שכל מי שיבוא לפקוד את קברו יפקוד גם את קברו של בעל-הצדקה המופלא, שעשה צדקה בסתר כל ימי חייו.



סיימתי את דברי וירדתי מהדוכן. בדרכי אל היציאה עצר אותי אחד מפרחי-הכמורה, הודה לי בחמימות על הרצאתי וביקש שאחזור ואספר לו את הסיפור. לא היה לי נעים לשוחח עמו לעיני כל הנוכחים, והזמנתיו לחדרי שבמלון.



כעבור דקות אחדות דפק הצעיר על דלת חדרי, נרגש מעט. הצעתי לו כיסא וסיפרתי לו שוב את הסיפור.



הוא היה מרוכז מאוד ובלע כל מלה. כשסיימתי, ביקש שאחזור על הסיפור בשלישית, כדי שיקלוט היטב את כל הפרטים.



העניין החל להיראות מוזר בעיני. התחלתי לחשוד שמא איש-שיחי אינו אלא תמהוני. אף-על-פי-כן, חזרתי וסיפרתי לו את הסיפור בשלישית, ושוב האזין לדברי בצורה מעוררת התפעלות.



כשסיימתי לספר את הסיפור בפעם השלישית, החל הכומר הצעיר לחקור אותי על אישיותו של בעל ה'תוספות יום-טוב'. הוא ביקש לשמוע פרטים ופרטי פרטים – מי היה, מה עשה, אילו ספרים חיבר, וכדומה. השבתי לו כמידת יכולתי.



כשסיימתי את דברי שקע הכומר הצעיר בהרהורים, ואחר-כך הפליט, שהעשיר ה'קמצן' היה סב-סבו.

באותו רגע התחזקה בי התחושה שלפני אדם בלתי-שפוי. אבל מצד שני, משהו באישיותו של הצעיר משך את לבי. איזשהו מבט נוגה בעיניים. הוא הקרין משהו אמיתי מאוד, לגמרי לא תמהוני.



נפרדתי ממנו בהרגשה מעורבת. הפגישה הזאת נחרתה בזכרוני כחוויה מיוחדת במינה ; כחידה לא פתורה.



חלפו כחמש-עשרה שנים. יום אחד, כשהגעתי לביקור בארץ-ישראל והתפללתי בכותל המערבי, ניגש אלי יהודי בלתי-מוכר, לחץ את ידי בחום ועמד על כך שאזהה אותו. הבטתי בו, וככל שאימצתי את זכרוני לא יכולתי להעלות על דעתי כי אני מכיר את האיש. אמרתי לו שמן הסתם הוא טועה וחושב אותי למישהו אחר. אך הוא עמד על דעתו כי נפגשנו וכי אני מכיר אותו.



לבסוף אמר לי: "אתה זוכר את הכומר הצעיר שבא אליך למלון וביקש לשמוע שוב ושוב את הסיפור על העשיר ה'קמצן'?".

נזכרתי, כמובן, ובעודי תוהה על הקשר בין הדברים, אמר לי היהודי בחיוך רחב: "ובכן, אני הוא,".



נשארתי נטוע על מקומי בתדהמה, וביקשתי הסבר. סיפר האיש: "כשהורי הגיעו לארה"ב, הם הסתירו ממני את מוצאם היהודי. התחנכתי כגוי, וכשהתבגרתי שלחוני הורי לסמינר לכמרים. בתוך כך חלתה אמי במחלה קשה, וכשעמדה להיפטר מן העולם גילתה לי כי בעצם אני יהודי. אז גם סיפרה לי בקיצור את סיפורו של העשיר ה'קמצן', ואמרה כי הוא אבי סבה, וכי הוא קבור ליד רב גדול, שלא זכרה את שמו".



הוא המשיך וסיפר, שכאשר שמע מפי את הסיפור על העשיר הזה, נזכר בסיפורה של אמו, ולכן היה חשוב לו כל פרט. הסיפור הזה לא נתן לו מנוח. הוא החל להתעניין יותר ויותר ביהדות, ובסופו של דבר החליט לחזור בגלוי אל עמו ואל דתו. הוא הגיע לארץ-ישראל, נכנס ללמוד באחת הישיבות, וכיום הוא יהודי שומר תורה ומצוות, בעל משפחה, יהודי למופת.



עמדתי נפעם מדרכי ההשגחה, ופתאום הבנתי למה הורה לי הרבי להיענות להזמנה ולהרצות על צדקה לפני קהל מעורב של יהודים וגויים…

עוד מהמגזין

מערכת האתר

יכול לעניין אותך גם

השאירו תגובה