אופנוען טס במהירות מטורפת בכביש החוף, 150 קמ"ש. פתאום הוא קולט מרחוק ציפור קטנה העפה מולו. 

הוא מנסה בכל הכח לבלום, הוא מביט בציפור הקטנה, הציפור הקטנה מביטה בו. הוא כמובן לוחץ על הבלמים, חריקה אדירה נשמעת. אבל זה מאוחר מידי. בוווום!

האופנוען רואה לחרדתו את הציפור הקטנה מתגלגלת שוב ושוב על האספלט, עד שהיא נעצרת ללא תזוזה.

רחמיו נכמרים, והוא מתמלא רגשי אשמה. הוא מרים אותה ולוקח אותה לביתו. קונה כלוב יפה, משכיב אותה בתוכו בעדינות עם מעט מים וחתיכת לחם, בתקווה שהציפור תתאושש.

למחרת, הציפור הקטנה פוקחת עיניים, ומגלה את עצמה כלואה בכלוב.

היא תופסת את ראשה בין כנפיה, נחרדת: "אוי ואבוי! ה’ ישמור! אני בפנים! במעצר! כנראה הרגתי אותו!…

– – – – 

הציפור והאופנוען הם לא היחידים שנסעו השבוע… 

"אלה מסעי בני ישראל". התורה מספרת לנו על כל המסעות שבני ישראל עברו במהלך 40 השנים במדבר, מיציאת מצרים ועד שהגיעו לארץ ישראל.

אבל התורה, על מה היא מתבייתת, על החניות לא על המסע ביניהם – אלא על מה הם עשו בכל מקום בו הם חנו. 

אם כך, הפרשה היתה צריכה להיקרא: "אלה חניות בני ישראל" לא "אלה מסעי בני ישראל".

המסר כאן הוא אדיר. 

אדם צריך להיות תמיד במצב של תנועה, במצב של התקדמות, במצב של נסיעה. אסור לו להישאר במצב סטטי. גם אם המצב הקיים הוא מצויין, הוא תמיד צריך לשאוף להתקדם יותר ויותר. החניה, צריכה להיות חלק מהמסע!

– – – –

יש כאן מסר נוסף עמוק אף יותר:

מי שעובר על המסעות, או יותר נכון על החניות של בני ישראל, נתקל בהמון המון מקומות שבהם בני ישראל נפלו וכשלו. אבל עדיין התורה מכנה את זה "מסע", "אלה מסעי בני ישראל". עדיין התורה רואה את זה כהתקדמות! 

אדם צריך לדעת – בחיים יש מידי פעם נפילות. אבל אין מה לעשות, נפילות הן חלק ממסע החיים. מהנפילות אנחנו לומדים, מהנפילות אנו מתקדמים, בגללן אנחנו משתפרים! לכן זה חלק מהמסע. ההגעה להצלחה היא באמצעות הכישלונות. "ירידה צורך עליה". 

אם ניקח את המסר הזה מפרשת השבוע, נבין שתמיד יש לשאוף להתקדם עוד ועוד. הכי חשוב לא להירתע מכשלונות, לא לפחד מנפילות, כי הן חלק מההצלחות. חלק מהמסע וההתקדמות שלנו בחיים. אם לא עושים לא נופלים. 

אדרבה המצליחים הגדולים ביותר בעולם, הם אלה שעשו, ולמרות שהם נפלו, הם קמו חזרה והתקדמו הלאה. מצליחן אמיתי הוא לא זה שלא נופל או נכשל, אלא זה שקם אחרי הכישלון והנפילה…

– – – –

ילדה קטנה חיכתה פעם זמן רב בחלוקת הדולרים המפורסמת אצל הרבי. כשסוף-סוף הגיע תורה, היא קיבלה את הדולר בהתרגשות, מתוך אמונה שמעכשיו הדולר יגן עליה מכל רע.

היא רק ירדה במדרגות היציאה מ-770, והיא מעדה ונפלה, וקיבלה מכה כואבת… 

חזרה הילדה לעמוד בתור, וכשהגיע תורה הביעה את תמיהתה בפני הרבי: "הרי יש לי דולר מהרבי – אז איך יכול להיות שנפלתי?"

חייך אליה הרבי וענה: "לא נתתי לך את הדולר כדי שלא תפלי, אלא כדי שאחרי שתפלי יהיה לך כח לקום!"

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש