אחד מהמצוות הגדולות ביהדות היא "ונקדשתי בתוך בני ישראל", משמעותה של מצוה זו היא, שבסיטואציות מסוימות בהם יש הפרעות מכוונות נגד עיקרי ערכי היהדות (כמו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים), הרי שעל האדם להיות מוכן לעמוד נגד כך, ואף במחיר של מסירת נפשו ולהשליך חייו מנגד על מזבח הערכים האלוקיים המקודשים.

מסירות נפש, אינה רק ענין טכני שהאדם פועל ועושה על אף המחיר הגבוה שהוא עלול לשלם על כך, אלא, מסירות נפש אמיתית היא דרך חיים של מודעות יהודית גבוהה.

מסירות נפש זו בעצם תפיסת עולם כוללת בה האדם מבין שמציאותו האמיתית היא נשמתו ושליחותה האלוקית שלשמה ירדה לעולם וכל שאר הדברים הם אמצעים טכניים בלבד שדרכם ובהם הוא יוכל לבצע את שליחותו.

אדם של מסירות נפש הוא אישיות שרואה כל דבר דרך המשקפיים הערכיות המבחינות בצורה אבסולוטית בין עיקר וטפל. לאדם כזה אין דילמות בצמתים של ההתנגשות בין המצוות לבין החיים.

אצלו ברור שכך ולא אחרת. שאין מצב כלל למשהו אחר מלבד דרך המלך, מלכו של עולם. שכן כל החיים אינם אלא לשם קיום המצוות והארת העולם, ולכן המשך חיים ללא מצוות לא בא בחשבון כלל שכן חיים ריקניים שכאלה שומטים את כל זכות קיומם.

להגיע לתובנה כזו בצורה מושלמת ויום-יומית, זו דרגה גבוהה מאוד של יחידי סגולה. אחד הבולטים שבהם היה האדמו"ר השישי של חב"ד, הרבי יוסף יצחק שניאורסון.

בשנות השלטון הקומוניסטי, במלוא עוזו ובשיא תוקפו, התייצב הרבי במערכה של ראש בראש, ונעמד יחיד מול ממלכה אדירה למען המשך היהדות בכלל ובקרב הדור הצעיר בפרט. תעוזה זו עלתה לו כמעט בחייו כשנאסר על ידי הרוסים ורצו לגזור עליו גזר דין של היפך החיים, וברגע האחרון הוא יצא מכך בניסים והשתחרר.

תאריך שחרורו שחל בי"ב תמוז, מסמל עד היום את העמידה העקשת והבלתי מתפשרת על עקרונות היהדות, ללא לראות ממטר מי ומה מערך הכוחות העומדים מנגד. שכן, אין לכך שום רלוונטיות. מה שלא יהיה אין מצב כלל להיכנע ויש להילחם עד טיפת הדם האחרונה.

כשזו היא הגישה, לא פלא שההצלחה היא אלוקית למעלה מהמשוער, ובלי פרופורציה כלל לכוחות עצמם. הרבי יוסף יצחק הצליח להקים דור שלם של יהדות שהחזיקה מעמד בתנאים מחתרתיים ומאולתרים מסוכנים.

זו המורשת שלו ואנו נקראים ללמוד מדרכיו ואורחותיו, ליישמם באתגרים הרוחניים היום-יומיים שלנו..