מטעמי צנזורה, אי אפשר לחשוף הרבה פרטים. מה שכן אפשר לומר – שלפי פרסומים זרים, מטוסי חיל האוויר תקפו באחרונה בסוריה שיירת נשק שהייתה אמורה להגיע לידי החיזבאללה בלבנון.
פרסומים זרים אף מוסיפים, כי זו לא התקיפה הראשונה. תקיפות קודמות התבצעו בשטח סוריה על רקע דומה, והיו אף תקיפות בשטח סודן ועל אוניות בלב ים.
במילה אחת, החשש הוא מפני מה שנקרא "זליגה". ובשתי מילים: "זליגת נשק". נעשה מאמץ עליון שנשק מסוים לא יפול לידיים מסוכנות, כמו ארגוני טרור, מדינות מסוכנות וכדומה.
נזכרתי בחדשות הללו בקשר לפרשת השבוע. הפרשה מספרת על נביא גוי, שונא ישראל אמיתי, שמנסה בכל דרך אפשרית לקלל את עם ישראל ולהזיק לו. אבל שום דבר לא הולך, במקום קללות יוצאות ברכות. הדרך היחידה שנשארה לו לפגוע בעם ישראל, היא לתת לעם ישראל לפגוע בעצמו.
בלעם מייעץ לבלק לשלוח את בנות מואב. בני ישראל מתפתים, חוטאים ואף עובדים לפעור, והמגיפה מתחילה. זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון, מגיע "מול המצלמות" אל משה, ומראה "בשידור ישיר" לעם ישראל כולו כי אינו מתבייש ואינו מפחד להיות בקשר עם כזבי בת צור.
כולם בהלם, מתחילים לבכות. "והמה בוכים פתח אוהל מועד". אף אחד לא קם ממקומו ולא מגיב לחוצפתו הנוראית של זמרי בן סלוא.
לפתע קם אחד, בחור צעיר בשם פינחס. הוא בנו של אלעזר הכוהן הגדול, ונכדו של אהרון הכוהן. הוא לוקח רומח בידו, נכנס לאוהל זמרי בן סלוא ודוקר את שניהם ביחד, בבת-אחת. המגיפה נעצרת, וה' נותן לפינחס שכר מיוחד – הוא הופך אותו לכוהן (לפני כן פינחס לא היה כוהן, כיון שנולד לפני שה' עשה את אביו אלעזר ככוהן, ולכן נשאר בחזקת ישראל).
יש כל כך הרבה שאלות על הסיפור הזה, שאני כבר לא יודע מאיפה להתחיל. נסתפק בשאלות מועטות. שימו לב לכמה הלכות בלתי מובנות בקשר לנושא.
ההלכה אומרת שמי שבועל ארמית בפרהסיא, אינו חייב מיתה, ובית הדין לא מורה להרוג אותו. רק מי שמקנא לה' רשאי להרוג את האיש, אולם בית הדין לא יורה לו לעשות זאת, כי זו "הלכה ואין מורין כן". ההיתר להרוג את האיש הוא רק "בשעת מעשה", בעיצומו של החטא, ולא לאחר מכן. וגם אז, מותר לחוטא להרוג את הקנאי, מדין "הבא להורגך השכם להורגו".
נשאלת השאלה: שבית הדין יחליט – או שהאיש חייב מיתה, וייענש באופן רשמי מטעם בית הדין; או שהוא לא חייב מיתה, ואז אין רשות לאף אחד "לקחת את החוק לידיים". איפה ההיגיון ב"הלכה ואין מורין כן"? ומדוע ההיתר קיים רק "בשעת מעשה" ולא אחר כך, הרי עונש על חטא תקף גם (ובעיקר) לאחר החטא?
לשם כך אנו צריכים להבין את חומרת החטא כאשר יהודי מתחתן עם גויה. באופן כללי, אין שום דרך בעולם לקחת יהודי ולהפוך אותו לגוי. גוי כן יכול להתגייר ולהפוך ליהודי, אולם יהודי לא יכול להפוך לגוי. גם אם יעשה המון חטאים ויהיה רשע גמור – עדיין "ישראל שחטא, ישראל הוא". אפילו אם יעבור הטבלה לנצרות, יתאסלם, ואף יצליח לשנות את המעמד שלו במשרד הפנים ל"חסר דת" – שום דבר לא יעזור לו. הוא נולד כיהודי, וימות כיהודי. כמו שאי אפשר להפוך תפוח אדמה לתפוח עץ, כך אי אפשר להפוך יהודי לגוי.
יש רק מקרה אחד בעולם שבו אפשר חלילה להפוך יהודי לגוי. מקרה אחד ויחיד, חריג במיוחד. כאשר יהודי מתחתן עם גויה, הילד שנולד הוא גוי גמור. פירושו של דבר, שלוקחים את זרעו של יהודי, שהוא חלק אלוקה ממעל ממש, והופכים אותו לגוי גמור.
זה מצב כל כך יוצא דופן, שחורג מהכללים המקובלים, עד כדי כך שלפי כללי התורה, אין עונש מוגדר שיכול לחול על מעשה מסוג כזה. לפי כללי התורה, יהודי לא יכול להפוך לגוי; והנה כאן מגיע יהודי והופך את עצמו לגוי, על ידי שהוא מתחתן עם גויה. לכן בית הדין לא יכול להעניש את האיש, פשוט מפני שזה דבר שחורג מכל כלל אפשרי.
רק אם בא אדם ומקנא לאלוקיו ביוזמתו, הוא רשאי להרוג את מי ש"בועל ארמית" בפרהסיא, אבל בתנאי שמדובר בעיצומו של החטא, "בשעת מעשה".
זה כמו עם זליגת הנשק, עליה דיברנו בתחילה הדרשה. כאשר מתבצע המעבר של הנשק אל ידיים מסוכנות, אז מתרכזים כל המאמצים לעצור את התהליך באמצעו.
וגם כאן, יש "זליגה" של קדושה אל הטומאה. באותם רגעים זרעו של יהודי חוצה את הגבול ומגיע לידיים של גוי, כדי להפוך לגוי. לכן חומרת המעשה היא דווקא בשעת מעשה, ודווקא אז יש לקנאי רשות להרוג. לאחר מכן זה כבר מדאי מאוחר, ואין מה לעשות.
מורי ורבותי! אנו למדים מכאן על האסון הנורא של נישואי תערובת. לצערנו, בדורות האחרונים היטשטשו הגבולות, ואנו שומעים על חתונות מעורבות של יהודי עם גוי. זוהי חציית כל הקווים האדומים, ומבחינה מסוימת זה החטא הכי חמור שיכול להיות.
אומר אותו אדם: אבל מה לעשות, אנחנו קשורים זה לזה ואינני מסוגל להיפרד?
אומרת לו התורה: אם אתם קשורים באמת, ואם איכפת לך באמת מאותה גויה – הרי שלטובתה ולטובתך האמיתית עליך להיפרד ממנה לצמיתות. שהרי הפערים בין יהודי לגוי אינם פערים שניתנים לגישור, אלא תהום פעורה ביניהם. סופו של הזיווג הזה להתפוצץ, כפי שהוכח במרבית המקרים. אלא שהאדם חושק בהנאה הזמנית, ולא באמת חושב על טובתה של אותה גויה. למענה ולמענו, עליו לעזוב אותה מהר ככל האפשר.
יכולים אנשים לומר: מה הקשר אלינו? לנו זה הרי לא יקרה! בפרט מי שגר בארץ הקודש, יכול לומר לעצמו: בארץ אין דבר כזה!
אולם האמת היא, שנישואי תערובת לא מתחילים בנישואי תערובת. הם מתחילים בעצם התערובת שבין ישראל לעמים. כאשר במוסדות החינוך לומדים יהודים וגויים ביחד, באותו מוסד, ובהתאם לכך יוצרים קשרים זה עם זה, ומרגישים שאין מחיצה וגבול בין ישראל לעמים. כאן מתחילה ההידרדרות, ו"מה יעשה הבן ולא יחטא" – משם זה יכול להגיע רחמנא ליצלן לנישואי תערובת.
הדרך הנכונה היא – "המבדיל בין ישראל לעמים". טובת כל הצדדים, הן היהודי והן הגוי, לשמור על מחיצה חזקה ביניהם. אפשר להיות בקשר בענייני עסקים וכדומה, אבל לא בעניינים אישיים. לכן חז"ל אסרו יין גויים, בישולי גויים וכדומה – רק כדי להתרחק, כדי שלא נגיע בסוף לנישואי תערובת.
זה כמו מים ואש. כאשר הם ביחד, יש ביניהם מלחמת עולם; אולם מבדילים בין המים והאש ושמים סיר עם מים על האש, או אז האש מחממת את המים ויש ביניהם שיתוף פעולה פורה.
במוצאי שבת, נכוון במיוחד במילים "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים" – ונעשה כל מאמץ אפשרי לשמור על ההבדלה הזו. זה לטובתנו, זה בנפשנו!