בתקופה זו של בין חג הפסח לחג השבועות אנו מקיימים את מצות 'ספירת העומר'.

העומר היה חבילת שעורים מהתבואה החדשה של אותה שנה שהובאה לבית המקדש ביום שלמחרת יום טוב הראשון של פסח בהליך מורכב.

למרות שבזמן הזה – עד ביאת המשיח ובנין בית המקדש השלישי – אין עומר ואין בית המקדש, עדיין קיימת המצוה לספור את העומר – ארבעים ותשעה ימים, "שבע שבתות [שבועות] תמימות" (פרשתנו כג, טו), ממחרת הפסח עד חג השבועות.

ועם קצת הכנה נשמתית-חסידית זו יכולה להיות המצוה עם הרבה עומק מבחינה אישית.

תורת החסידות מבארת כי שבעת השבועות הללו מקבילים לשבע המידות העליונות של הקב"ה ובדומה להם, גם מערכת הרגשות של האדם (שנוצר בדמותו של הקב"ה), ובאמצעות ספירת העומר ניתן ליצור קשר בין האדם והבורא.

וכך אומר רבי חייא במדרש (ויקרא רבה, כח, ג): אימתי שבע השבועות הן תמימיות? כאשר בני ישראל עושים את רצונו של הקב"ה.

אומר על כך הרבי מליובאוויטש: רבי חייא רומז כי עבודת ה' של בני ישראל יכולה להיות עם מעורבות רגשית ושכלית מלאה ובכל זאת היא עדיין לא שלימה. היעד של ספירת העומר הוא להגיע למעורבות עוד יותר גדולה ועוד יותר עמוקה, בבחינת "בכל מאדך".

האם זה מתקבל על הדעת? איך זה יתכן? איך יכול להיות שגם מעורבות שכלית ורגשית מלאה לא מספיקה? מה יכול להיות יותר מזה? ובכלל, האם לא די להאמין בה'? או בקיום המצוות בפועל?

■ ■ ■

כדי להבין זאת, נקדים בסיפור מיוחד מהרבי מליובאוויטש.

היה זה שבוע לפני חנוכה תשל"ט. רב ידוע ונכבד מדרום אפריקה, הרב שבתי כץ, זכרונו לברכה, שהיה גם פעיל מאוד בקירוב יהודים ליהדות, ביקר בחדרו של הרבי מליובאוויטש ב'יחידות'.

[פגישה אישית עם הרבי נקראת בפי החסידים "יחידות" על שם שהיא מעוררת את החלק החמישי, הנעלה ביותר, של הנשמה היהודית, הקרוי "יחידה"]

מרבית דברי הרבי באותה 'יחידות' היו אישיים, אבל בשלב מסויים הרבי שאל את הרב כץ על התנאים בהם נמצאים האסירים היהודיים בבתי הכלא בדרום אפריקה. הנושא היה מוכר לו כי הוא נהג לבקר בבתי הסוהר לעתים קרובות כדי לסייע לאסירים היהודיים והוא דיווח לרבי את מה שהיה ידוע לו.

"התנאים הם" אמר הרב כץ לרבי, "גרועים, במידה רבה, מאלו שבארה"ב, ועם זאת לשלטונות דרום אפריקה יש כבוד לחגי ישראל והם מאפשרים לאסירים לחגוג אותם".

"ומה עם חנוכה?", שאל הרבי, "הם מאפשרים לאסירים להדליק נרות חנוכה?"

"לא", ענה הרב כץ, "זו בעיה. למעשה, התחלתי לעבוד על זה בשנה שעברה, אך ללא תוצאות. ביחס לשנה זו, כבר מאוחר מדי לעשות משהו שהרי נותר רק שבוע, אבל מיד עם שובי לדרום אפריקה, אתחיל להשתדל בנידון לקראת השנה הבאה. יהיה עלי לארגן פגישה עם …".

"אבל מה עם השנה?", הרבי קטע אותו.

הרב כץ משך בכתפיו כאות שהדבר בלתי אפשרי, אך הרבי המשיך:

"עם צאתך מכאן, גש בבקשה למשרד המזכירות ותבקש מאחד המזכירים להשתמש בטלפון. תטלפן לאחראי על בתי הכלא בדרום אפריקה ותבקש רשות להדליק נרות חנוכה … עוד השנה".

"אבל רבי, הרבי כץ ניסה לטעון, "עכשיו השעה שם ארבע לפנות בוקר. האחראי על בתי הכלא הוא פקיד בכיר מאד, הוא היה אלוף בצבא… אינני יכול להתקשר אליו עכשיו. הוא יכעס מאד. אעשה זאת עם בוקר".

אבל הרבי לא הסכים. "חסידים לא מתפשרים עם האמת. בנוסף לכך, כאשר האלוף לשעבר יראה שאתה מטלפן באמצע הלילה, זה ישמש לגביו הוכחה עד כמה הנושא חשוב".

ה'יחידות' הסתימה, הרב כץ יצא מחדרו של הרבי ונכנס למזכירות וביקש לשוחח בטלפון. הוא דחה כל מחשבה של היסוס וניגש לבצע את ההוראה של הרבי. מספר הטלפון של הפקיד הבכיר לא היה בידו. הוא טלפן, אפוא, למזכירתו, קיבל את המספר, וביקש שהיא תטלפן אליו תחילה כדי להכין אותו.
בתוך כך הוא פתח ספר תהלים, קרא כמה פרקים, עצם את העיניים, נשא תפילה ו… חייג.

האלוף ענה והרב כץ אמר בטון מתנצל, "שלום, מדבר הרב כץ. תסלח לי על השעה , אבל הנושא דחוף".

למרבה ההפתעה האלוף דיבר בנימה מאד ידידותית. "כן, כבוד הרב, זה בסדר גמור. מה שלומך, איך אני יכול לעזור לך, זה בוודאי משהו חשוב מאוד".

הרב כץ חש שנס מתרחש לנגד עיניו והוא המשיך. "אני נמצא כעת בניו יורק, אצל הרבי מליובאוויטש והוא דואג לאסירים היהודיים בדרום אפריקה.

"ובכן", האלוף גילה התענינות.

הרבי מעונין שלאסירים תהיה אפשרות להדליק נרות חנוכה. הוא יודע שאם הם ידליקו נרות חנוכה, במיוחד במקום חשוך כמו בית הסוהר, זה יחדיר לחייהם אור, תקוה ושמחה".

האלוף התרשם. הוא אפילו הודה לרב כץ על הפניה אליו באמצע הלילה וסיכם:

"כבוד הרב, מחר הוא היום החופשי שלי, אבל אני לא אקח חופש. אני אשלח מכתבים  לכל בתי הכלא בדרום אפריקה עם הוראה מפורשת שכל אסיר יהודי זכאי להדליק נרות חנוכה. בסדר?"

הרב כץ הודה לאלוף במילים חמות והשיחה הסתיימה.

למחרת בבוקר הוא עמד שמח ונרגש בכניסה למרכז חב"ד העולמי ב-770 איסטערן פארקויי וכשהרבי הגיע, הוא דיווח לו על הבשורות הטובות.

הרבי חייך, הודה לרב הדרום אפריקאי על החדשות הטובות והזמין אותו להכנס לחדרו מיד לאחר תפילת שחרית.

כל זה היה מאד לא שגרתי. כל רגע מזמנו של הרבי יקר מאד (לשם המחשה, הרבי קיבל וענה יום יום מכתבים בכמות שאין דומה לה בעולם, אפילו יותר מנשיא ארה"ב) והרבי ביקש בקשות שכאלה רק לעתים נדירות מאוד.

כעבור שעה, הרב כץ עמד שוב לפני הרבי, כשהוא משער שהרבי מבקש להודות לו. אבל עד מהרה התברר שמחכה לו משימה נוספת!

"האם ידוע לך", אמר הרבי בנימה של דאגה, "כי ניו יורק היא המדינה היחידה באמריקה שלא מאפשרת לאסירים שלה להדליק נרות חנוכה? אני רוצה שתפנה למפקד בתי הכלא כאן ותספר לו שזה עתה קבלת אישור מהנהלת בתי הכלא בדרום אפריקה להדליק חנוכיות ואין שום סיבה שכאן הדבר יהיה אסור".

"אבל, רבי", טען הרב כץ, "אינני מכיר אף אחד בניו יורק. בדרום אפריקה ידעתי לפחות אל מי לפנות, אבל כאן…".

"זו לא בעיה", אמר הרבי. "תגש אל הרב יעקב יהודה העכט… הוא מכיר את כולם".

שוב הרב כץ יצא את חדרו של הרבי כשבידו משימה דומה רבת ערך. הוא מצא את הרב העכט, סיפר לו את מבוקשו אבל הרב העכט ענה בנימוס, "אני מצטער, היום כל המשרדים הרשמיים סגורים. אולי מחר אוכל לעזור, אבל היום אף אחד לא נמצא במשרדים הנחוצים".

אך לאחר שהרב כץ סיפר לו את כל הסיפור, הרב העכט הרים את הטלפון והתחיל לטלפן לאישים שונים בזה אחר זה. בשיחה העשירית, הוא הגביה את מבטו וחייך. "שלום לך אדוני המפקח. אני מאושר שהשגתי אותך. מדבר הרב העכט. מה שלומך? מה שלום המשפחה? ברוך השם!  ואני? ברוך השם, בסדר. שמע נא, נמצא אתי כאן רב חשוב מאד מדרום אפריקה ויש לו משהו לדבר אתך", והרב העכט מסר את שפופרת הטלפון לרב כץ.

לא יאומן מה היו התוצאות. ראשית, 'במקרה' הם תפסו את המפקח במצב רוח טוב… ומה שחשוב עוד יותר, הוא באמת התרשם. "ובכן", הוא אמר, "אם בדרום אפריקה בה יש רק מעט יהודים הם מדליקים נרות חנוכה, בוודאי שעלינו לאפשר את זה גם כאן. אני מבטיח לך, כבוד הרב, שהחל מחנוכה השנה כל אסיר יהודי יוכל להדליק נרות".

הרב כץ הודה לו, אמר תודה לרב העכט ורץ בחזרה ל-770 כדי לדווח לרבי על הנס השני.

כשהוא הגיע, הרבי יצא מחדרו לתפילת מנחה בבית הכנסת. הרב כץ הספיק לומר לרבי במילים ספורות כי מאמציו נחלו הצלחה וגם הפעם הרבי הורה לו להכנס לחדרו פעם נוספת לאחר התפילה.

הרב כץ כבר כמעט התרגל להפתעות, אבל הפעם היה בפי הרבי מסר שונה. הוא ביקש להעניק לרב כץ מתנה. בתחילה הוא סירב אך לאחר מכן נענה לבקשת הרבי ואמר שברצונו לקבל ספר תניא (ספר היסוד של חסידות חב"ד) מהרבי, כמתנה לרגל הבר-מצוה של בנו.

הרבי אמר לו לסור שוב למשרד המזכירות, שם כבר המתינו לו ארבע מתנות: תניא עם תרגום אנגלי עבור בנו, תניא רגיל עבורו, הספר החב"די "צ'לנג" (אתגר) עבור האלוף וספר "אשת חיל" עבור אשתו של האלוף.

הדבר הראשון שהרב כץ עשה עם שובו לדרום אפריקה היה טלפון לאלוף בו הודה לו על הסיוע שלו וסיפר לו שיש לו מתנה עבורו מהרבי אותה ימסור לו למחרת.

אבל עוד בטרם הוא סיים את המשפט, האלוף הודיע כי בעוד מספר דקות הוא יבוא לביתו כדי לקחת את המתנה. וכך היה. עד מהרה האלוף ניצב בפתח ביתו של הרב כץ.

הוא לחץ את ידו של הרב והסביר את פשר המהירות שלו. "כאשר אדם יושב בניו יורק וחושב על אנשים בקצה השני של העולם, במקום שאף פעם לא היה בו, כדי לשמח אותם עם נרות חנוכה, זה מנהיג אמיתי. וכאשר מנהיג מסוג זה שולח משהו, אני מעונין לקבל את זה בהקדם האפשרי".

■■■

זה עונה על השאלות שלנו.

ארבעים ותשעה הימים מייצגים את הזיכוך ואת העידון של מערכת הרגש (המידות) המרכיבה את האישיות של האדם באמצעות חיבורה עם המידות האלוקיות העליונות של הבורא (חסד, גבורה וכו').

אבל היעד של כל זה הוא היום החמישים, יום מתן תורה. – ביום הזה היתה כזו התגלות של הקב"ה שחז"ל אומרים שבני ישראל לא יכלו לעמוד בה ו"פרחה נשמתן" והקב"ה היה צריך להחיות אותם מחדש (תלמוד בבלי, שבת פח, ב), כלומר התחדשות מלאה על-ידי התורה.

משהו בדומה למה שקרה לרב כץ (ועל ידו לשני המפקדים של בתי הכלא) בסיפורינו. הוא נקט צעד של התעלות מוחלטת מטבעו, אפילו הטבע היהודי שלו, וגרם שינוי וחידוש גם בעצמו וגם בעולם שסביבו כדי לעשות את רצון השם.

זה כוחו של הרבי, לגרום לאנשים להתעלות מגדרי הטבע, לגלות את ה'יחידה' שבנפש..

הרב טוביה בולטון הוא רב, מוזיקאי ומרצה ליהדות.