הרבי מליובאוויטש כותב בספרו הראשון ’היום יום’ (ג’ אייר) שמספרים על רבי משולם זוסיא מאניפולי, שלמד שבעה דברים בעבודת ה’ מגנב: 1. הצנע לכת (פועל בשקט ובהחבא – ללא ’הבלטה’). 2. מעמיד עצמו בסכנה. 3. דבר היותר קטן חשוב כדבר גדול. 4. עמל בטירחה גדולה. 5. זריזות. 6. בוטח ומקווה. 7. אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים..
המשפיע החסידי ר' מענדל פוטרפס, התבטא בהזדמנויות רבות, כי העובדה שר' זושא מאניפולי למד רק שבעה דברים מגנב, נובעת מכך שהוא לא ישב עמם בבית הכלא. "אילו ישב עמם", אמר, "היה לומד מהם הרבה יותר משבעה דברים"..
וכך סיפר ר' מענדל:
בהיותי בכלא הסובייטי, ישבתי בתא אחד עם גנבים מדופלמים. באותם זמנים, אחד מחוקי היסוד בבית הכלא היה, שאין לשחק בשום אופן משחקי קלפים. חדר בו נתפסו חבריו משחקים, צפוי היה לעונשים כבדים.
באחד הימים, ישבו האסירים בחדרי, למשחק קלפים סוער. העובדה כי הדבר 'אינו חוקי' לא הפריעה להם במיוחד, הם הרי הגיעו לכאן בשל סיבות דומות…
כששמע הסוהר שעבר בסמוך את צעקותיהם של האסירים, שהעידו יותר מכל על היותם שקועים במשחק האסור, נכנס לחדרנו בכעס, וביקש לקבל את הקלפים. תוך חלקיק שניה נעלמו הקלפים. "איזה קלפים?", התממו האסירים, "אתה חושד בנו שאנחנו משחקים? אסור הרי לשחק קלפים…" הסוהר חשב כי כנראה עייפותו הרבה הביאתו לחשוד בהם, ונעלם כלעומת שבא.
לנגד עיני הנדהמות, המשיכו האסירים עם צאתו במשחק, כאשר כל אסיר מקבל את קלפיו שוב, והמשחק נמשך כאילו דבר לא אירע!
הסוהר שהמשיך להסתובב במסדרון, התפרץ שוב לחדרנו בכעס, וציוה על כולם לעמוד בצמוד לכותל התא, במששו בבגדי האסירים כולם, בניסיון נואש למצוא את הקלפים, אולם אפילו חרס לא העלה בידו. וזאת למודעי: 'רהיטי' התא כללו כלי לעשיית צרכים שעמד בפינה בלבד. מקום אחר להחביא את הקלפים לא היה. בזעם רב טרק הסוהר את דלת התא בצאתו.
אולם גם הפעם חזרו הקלפים עם צאתו לזירת המשחקים, והמשחק נמשך כרגיל.
בפעם השלישית לא ויתר הסוהר, וציווה על כולם להתפשט מבגדיהם, ולהעבירם אליו לחיפוש מדוקדק. הוא ניער את הבגדים כולם כאחוז טירוף, אולם אפילו קלף אחד לא נמצא. ויהי הדבר לפלא בעיניו.
בצאתו, ניגשתי אל 'מנהיג האסירים', וביקשתי ממנו שיסביר לי את מה שהתרחש כאן מול עיני. "עלי הרי לא תוכלו לשקר. במו עיני ראיתי שכן שיחקתם בקלפים. מה קרה שלפתע עם כניסתו אין קלפים? האם אתם מכשפים? מהו הסוד שלכם?".
"מה פתאום שנגלה לך?" ענה ה'מנהיג', "אתה הרי תרוץ לספר לסוהר, ובכך יבוא הקץ על משחקינו!"
לא ויתרתי, ושכנעתי אותו ש'עמו אנוכי בצרה', ואין לו ממש לחשוש. אולם הוא לא מיהר 'לחשוף את קלפיו'. לא הרפתי, ולחצתי עליו כמו שאני יודע, ולבסוף הוא נעתר, לא לפני שהשביעני שלא אגלה לסוהרים מאומה.
"אנחנו הרי יושבים כאן לא על גניבת לחם מהחנות", פתח, "ותק של שנים במקצועות הכיוס והגניבה עומד מאחרינו, עד שהגענו לתואר 'גנבים מדופלמים'. בנוגע לפועל, עם שמיעת קול המפתח בחור הדלת, אוספים אנו במהירות הבזק את כל הקלפים, ובהכנס הסוהר, אנו מכניסים במהירות ובזהירות את כל הקלפים – לכיס של הסוהר…
הוא אמנם בודק את כולנו מכף רגל ועד ראש, אבל את הקלפים איננו מוצא, כי הוא לא בודק את עצמו!!!"
•••
"כך גם אנחנו" סיים ר' מענדל, "נוהגים לנתח את הסיבה להתעכבות המבהילה של הגאולה. מיטיבים אנו לבדוק בציציותיו של הזולת, ולהסביר מדוע התנהגותו הנוראית הינה 'שורש כל דבר רע'.
"אך דא עקא, בדומה לאותו חלמאי שחיפש דוקא ברחוב המואר את המטבע שאבדה לו בסימטה הסמוכה והחשוכה, שוכחים אנו, כי בכדי למצוא את ה'קלפים', עלינו לבדוק קודם כל בכיסים שלנו"…